מבנה סדנת ההדפס ירושלים הוקם על רחוב סנט פאול (כיום רחוב שבטי ישראל), בפינת רחוב הנביאים. אל מול מבנה "בית מחניים" ובית-החולים האיטלקי. מבנה זה מוגדר כיום כמבנה לשימור מחמיר. למרות שהסדנה נמצאת במבנה כמעט 50 שנה, הרי שההיסטוריה העשירה שלו מתוארכת לסוף המאה ה-19.

בימים אלו אנחנו עורכים מחקר מקיף אודות מבנה הסדנה. נשמח לקבל הערות ותוספות למחקר זה.

הקמת המבנה

על פי דוד קרויאנקר, בניין סדנת ההדפס נבנה לפני שנת 1876, כנראה בשני שלבים.[1] הבית הוא מבנה אבן דו-קומתי ומרובע. גגו הוא גג רעפים קטום, שבראשו נקבעה מרפסת תצפית. במרכז החלל המרכזי, מתחת לרצפת האבן, נמצאת באר חפורה. האגפים השונים, שחלקם הוסבו במהלך הזמן ליחידות עצמאיות, מופרדים זה מזה באמצעות קשתות.

משפחת תורג'מאן (Turjman), בעלת המבנה, היתה משפחה ממוצא תורכי, שהשתקעה בפלסטינה-א"י. בראשית המאה ה-20 התגוררה המשפחה בשטח אל־חרם א־שריף (הר הבית), בכניסה לשער השלשלת. בידי המשפחה היה שטח אדמה גדול מחוץ לחומות העיר, שנקרא על שם המשפחה "חי תורג'מאן" (שכונת תורג'מאן).

בתחילת שנות ה-20 עברה המשפחה מן העיר העתיקה אל הבית ברחוב סנט פאול בשכונת מוסררה. יחד עם אב המשפחה, חסן בּכּ תורג'מאן, עברו אשתו השנייה נביהה אלח'חלילי, וילדיהם להתגורר בקומה העליונה של המבנה,
ואילו בקומה התחתונה של הבניין הקים תורג'מן בית חרושת למרצפות שפעל, כנראה, עד לכמחצית שנות ה-30 של המאה ה-20.

מבין ילדיו של חסן בכ ידוע כיום אחסאן תורג'מאן (1917-1893), שיומנו המתעד את שירותו הצבאי במפקדת הצבא העות'מני בירושלים, נאסף כרכוש נטוש לאוסף הספרייה הלאומית בירושלים, וראה אור באנגלית בשנת 2011 ובעברית בשנת 2018.

שנות ה-70-30 של המאה ה-20

בשנת 1931 שכר את הקומה העליונה של הבניין הרב חיים פסחוביץ (1956-1879), שנודע בכינויו "הרבי האדום". פסחוביץ עלה לפלשתינה-א"י בשנת 1931. בתחילה שימש כרב בבית הכנסת "אחוה". לאחר מכן, בעזרת חוג של חברים, הקים בביתו את בית-המדרש "תורה ודעת", ובו שלושה ספרי תורה ותצלומי מנהיגים בולשביקים. בימי שבת היו נערכות בבית הרצאות שונות בנושאים דתיים ואזרחיים. בנוסף, הקים בביתו את "בנק התחייה בע"מ". בשנת 1938 שונה שמו ל"חברת הלואות התחיה בע"מ". [2]

לצד המבנה הוקם בשלב כלשהו מבנה של חנויות, שפנה אל צומת הרחובות סנט ג'ורג' והנביאים. מבנה זה הוסר בשנות ה-90 של המאה ה-20. שריד למבנה זה ניתן למצוא בעמודי האבן הניצבים לפני המדרגות החיצוניות של המבנה. על אחד העמודים היה קבוע שלט הרחוב ההיסטורי מקרמיקה. השלט, אשר נהרס בהסרת המבנה, הוחלף בשלט משוחזר שנוצר על ידי ורה דוידסון ודפנה גליה.

אדם נוסף שפעל בבניין היה יששכר גולדשטיין טלשר, שפתח בקומת הקרקע של הבניין בית-קפה בבעלותו. ב-11 באוקטובר 1938 נפצע גולדשטיין בתוך בית-הקפה בידי מתנקש ערבי. ייתכן כי מאורע זה הביא את פסחוביץ לעזוב ב-1939 את הבית. בביוגרפיה שלו כתב פסחוביץ כי "עם התחלת המאורעות הדמים הייתי מוכרח לעזוב את דירתי מפאת היותה קרבה לעמדות הערבים והיה משום סכנה לדור שמה". [3]

הבנק הועבר לרחוב סנט גיאורג ואחר"כ לרחוב בן-יהודה. בשנת 1939 היגר פסחוביץ מירושלים לארצות-הברית ושב אליה רק לאחר מלחמת-העולם השנייה. גולדשטיין עצמו העביר את בית-הקפה שלו בתאריך לא ידוע אל מיקום אחר. בשנות ה-40 פעל בית הקפה שלו ברחוב קינג' ג'ורג'. [4]

לאחר מעברו של פסחוביץ, הושכר המבנה לבית-הספר לבנות אוואלינה דה-רוטשילד, ששכן בבניין "מחניים" הסמוך החל משנת 1895. באותה עת נודע בית הספר כבית הספר "לנדוי" או "לנדאו", על שמה של מנהלת בית הספר חנה יהודית לנדאו (1945-1873). בית-הספר עשה במבנה שימוש כמגורי תלמידות. בין התלמידות שהתגוררו במבנה הייתה הציירת [לעתיד] רחל שביט בנטואיץ (1929-).

בשנות ה-50 רכש את המבנה בדמי מפתח מידי עמידר ניצול שואה בשם גלזר. הוא פתח בקומה העליונה של המבנה מתפרה בשם "וריטאס" (Veritas)' שעסקה בייצור בגדי ילדים וג'ינסים. בקומה התחתונה פעל מפעל לייצור גומי, בבעלות שטולברג וולפגיט.

סדנת ההדפס ירושלים

בשנת 1975 רכשה סדנת ההדפס ירושלים את הקומה העליונה של המבנה. באותה עת מצבו הפיזי של המבנה היה רע. לא היו בו חשמל, מים וקן ביוב. תקרת הקומה העליונה הייתה רקובה ושבורה, והחלל שבו נמצאות המדרגות המובילות אליה (כיום אזור חדר החומצות), היה חסום בקיר. גג המבנה שופץ וחלקים מן הרעפים הוחלפו.

למרות שהמושג "בניין לשימור", לא היה מוכר בישראל, שיפוץ הסדנה ביקש לשמור ככול האפשר על סגנון הבנייה המקורי ועל האלמנטים השונים שבו.

בשנות ה-90 נהרס מבנה החנויות, במטרה להרחיב את הצומת. במהלך העבודות תוכננו נבנו על ידי האדריכל דוד טולקובסקי, עמודי תמיכה חדשים למרפסת, ששימשה ככניסה היחידה לסדנה.

בשנת 2010 רכשה הקרן לירושלים את קומתו התחתונה של המבנה, על מנת להרחיב את מבנה הסדנה. הרחבה זו אפשרה להקים ארכיון וספריה, וכן להוסיף חלל תצוגה נוסף לגלריה, אשר נחנך בתערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו של יגאל תומרקין.

בשנת 2000 סיימה הסדנה מהלך נרחב של הנגשת המבנה, שבמרכזו הקמת מעלית חיצונית למבנה. במסגרת השיפוצים גם נבנתה כניסה ראשית חדשה, הממוקמת בקומה התחתונה של המבנה. כמו כן שופץ שטחה של הגלריה העליונה, הנקראת על שמה של נחמה ריבלין.

[1] ראו: קרויאנקר, דוד, ירושלים – רחוב הנביאים, שכונת החבשים ושכונת מוסררה, יד יצחק בן-צבי, 2000, עמ' 60
[2] ראו: העתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י), מס' 791, 25 ביוני 1938, עמ' 18
[3] פסחוביץ, חיים, דברי חפץ: דרשות לשבתות ולמועדים, ירושלים תשי"ג, עמוד תקעב
[4] ראו: הצופה, 11 בנובמבר 1943

מבנה הסדנה ביצירות אמנות

סביבת העבודה היתה מאז ומתמיד נושא שכיח באמנות, ובייחוד במדיה הציור והרישום. טבע דומם הניצב בסטודיו, רישום של החלל הסובב, דיוקנאות עצמיים של האמן בעבודתו, כל אלו מבטאים – במודע או מחוסר מודע – את אישיותו של האמן.

היציאה מן הסטודיו הפרטי אל סדנת הדפס מהווה לרוב שינוי רדיקאלי בדפוסי היצירה של האמן. במקום מרחב אינטימי ומוכר, נאלץ האמן לעבוד בחלל שונה, כשהוא נעזר בדפסים-אמנים, עבור פעולות בהכנת פלטות ההדפס ובניסיונות ההדפסה המרובים. על כן אין זה פלא כי אמנים ואמניות רבים ביקשו לתאר את סביבה זרה זו כדימוי ביצירתם.