סדנת ההדפס ירושלים חוגגת ארבעה עשורים שבמהלכם נוצרו בה אלפי הדפסים, במחלקותיה שולבו טכניקות אמנותיות מסורתיות עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות, ובין חלליה נפגשו אמנים, דפסים, אוצרים, משוררים, סופרים, חוקרים ושוחרי אמנות. רצף עשייה זה של אמנות ותרבות, הממשיך להתקיים בסדנה, מכונן מיתולוגיות של מקום, של אמצעי ביטוי, של מהלך אמנותי.

"מיתוס", כתב רולן בארת, "הוא דיבור… הוא אופן של מתן משמעות, הוא צורה". בארת משרטט את השדה הסמיוטי של המיתוס כפי שהוא בא לידי ביטוי בתרבות של זמנו, ובכך מתחקה אחר צורותיו, מנגנוניו ואופני פעולתו ביום־יום – כיצד הוא הופך את ההיסטוריה לטבע. אפשר לחשוב על הסדנה כמיקרוקוסמוס של האמנות הישראלית, אך גם כמַקרוֹקוסמוס: מקום של יצירה ומפגש בין־דוריים ובין־תחומיים היכול להציע היסטוריה חלופית, לא כרונולוגית, לתולדות האמנות בארץ בארבעת העשורים האחרונים – שונה מזו שהועלתה במסגרות אחרות וכפי שהיא באה לידי ביטוי בסדנה. הציר המרכזי המוצע בהיסטוריה חלופית זו הוא של ההתבוננות במיתוסים ובאופני הופעתם בעבודות. מיתוסים אלה, הקשורים בהיסטוריה, בנוף ובתרבות, מבנים את מערכות התפיסה ובאמצעותם הולך ומתכונן ה"אני" הקיבוצי והפרטי. במקביל הם עוסקים במרכיבים הטהורים של צורה, קו, צבע וקומפוזיציה, שדרכם מתנסחת האוטונומיה של האמנות.

החלטנו להציג שש תערוכות במהלך שנת 2014 – בכל פעם שתיים במקביל, כשהאחת היא תערוכת יחיד/ה בגלריה העליונה, והאחרת – תערוכה קבוצתית בגלריה התחתונה. מקבצים אלה יפרשו תהליכי מיתולוגיזציה ודה־מיתולוגיזציה על גילוייהם השונים באוסף הסדנה.

קר וחם אליהו: אברהם אופק – תצריבים, הדפסי אבן וחיתוכי לינול

אברהם אופק נולד ב־1935 בבורגס שבבולגריה, עלה לארץ ב־1949 ונפטר ב־1990 בירושלים. הוא החל לעבוד בתחריט בעת לימודיו באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה בשנים 1958–1960 והמשיך ליצור בטכניקה זו, לצד דפוס האבן, חיתוך הלינול ודפוס הרשת במהלך שלושים השנים הבאות. בהדפסיו הוא שילב סימבוליזם וריאליזם חברתי עם אלמנטים צורניים מודרניסטיים הדחוסים בחלל שטוח, ומופיעה בהם האיקונוגרפיה השלמה של יצירתו: הבית והסירה כמייצגים מסעות חיים ומוות; המשפחה כמקור הקיום וה"שולחן" כסמל לאחדותה; הגבר והאישה לצד דימויי חיות כגון פר, סוס, פרה וחמור כמבטאים אמביוולנטיות של פוריות, מיניות, כוח ושורשיות לצד נדודים, כמיהה לחופש ותלישות, אומץ לצד רחמים, מלחמתיות לצד רוגע, ביטחון ושפע; והאדמה – כנוף מיתי מכונן, כטריטוריה לא רק של ההתרחשויות החיצוניות אלא של עולמו הפנימי, הרגשי, של האדם.

אחד ההיבטים הבולטים של יצירתו מראשיתה, בפרט בהדפס, הוא הפן המטפיזי הרוחני, אשר קיבל גלגולים שונים במהלך השנים. אופק התעמק בייצוג הציורי־חזותי כבעל איכויות סמליות, מאגיות ופולחניות וקשר אותו להיסטוריה פרטית וקולקטיבית, לאמונה היהודית והנוצרית ולפרקטיקות אליליות קודמות למונותיאיזם. ב־1976 הקים יחד עם האמנים שמואל אקרמן ומיכאיל גרובמן (שעבודותיהם מוצגות בתערוכה התגלויות בסדנה 1) את קבוצת "לווייתן" האוונגרדיסטית, שהושפעה מהאמנות המושגית ואמנות האדמה של שנות ה־60 וה־70 באירופה ובארה"ב, והעמידה את יסודותיה האמנותיים על ה"פרימיטיביות", ה"סמל" וה"אות". הקבוצה יצרה שורה של חפצים וטקסים־מיצגים פולחניים וביקשה ליצור אמנות יהודית עכשווית (שלושת הדפסי הרשת בתערוכה מתעדים פעילות זו).

אופק פיתח שפה מדרשית המבוססת על סימנים הירוגליפיים קדמוניים, צלבים, משולשים וצורות אחרות בעלות איכויות מיסטיות, על חומרים מן הטבע והיחסים ביניהם ועל מוטיבים של מזבח ופולחני הקרבה – טקסי הטהרה של הפרה האדומה, חלום יעקב, עקידת יצחק, ובעיקר הנביא אליהו ודמותו המייצגת ענישה וגאולה, כפי שתיאר זאת גדעון עפרת, החוקר את יצירתו של אופק מזה שנים רבות. דמות זו של אליהו מבטאת את הקונפליקט של האמן באשר לתפקידו ושליחותו החברתית. כל האלמנטים האלו אכלסו את הדפסיו של אופק בעיקר בעשור האחרון לחייו, החל מתקופת שהותו ברומא כנספח התרבות של משרד החוץ. ימים ספורים לפני מותו יצר שלושה תחריטים על שלושה לוחות העשויים באופן סימבולי משלוש מתכות שונות – נחושת, כסף וזהב – שהודפסו בסדנת ההדפס ירושלים. עבודות אלה הן מעין קמעות הטומנות בתוכן את צוואתו הרוחנית, כפי שהגדירם עפרת. על תחריט הזהב כתוב "מהעמק עלה פחד יצחק", על תחריט הכסף – "זוהר פחד יצחק הבוקר", ועל תחריט הנחושת – "קר וחם אליהו" ליד דמותו של אליהו וידו המונפת במעין פרידה.