אלימה בסדנת ההדפס
אלימה הייתה מן האמניות שראו בהדפס לא רק טכניקה, אלא דרך חשיבה. הדפסיה שנוצרו בסדנת ההדפס אינם תרגום של ציור למדיום אחר, אלא תוצאה של תהליך ייעודי, מתמשך ומדויק הבונה את הדימוי בהקשבה לחומר, לשכבה ולזמן. סדנת ההדפס הייתה עבור אלימה יותר ממקום ייצור. היא שימשה מרחב של ניסוי, דיאלוג ועבודה משותפת, ובה פיתחה שפה אישית. זו נשענה על צמצום צורני, חזרתיות וקצב פנימי. תנאי העבודה בסדנה – הידע הטכני והאפשרות לחזור, לשנות ולדייק – אפשרו לה להעמיק בתהליכים ארוכי טווח ולמצות את הפוטנציאל של ההדפס כמדיום עצמאי.
נוכחותה כאמנית בעלת תפיסה מגובשת וסטנדרטים גבוהים חיזקה את מעמד ההדפס כעשייה אמנותית מרכזית ולא כתחום משני או יישומי. עבודתה, דרישותיה ומחויבותה לתהליך סימנו אופק של רצינות, משמעת ופתיחות, אלו השפיעו לא רק על העבודות שיצרה, אלא גם על האתוס המקצועי של הסדנה וההדפס הישראלי בכלל.
התערוכה מציגה מבחר הדפסים שהודפסו בסדנת ההדפס בשנים 1980- 2004, ומבקשת להתבונן בהם כגוף עבודה מגובש, כזה שנולד מתוך שיתוף פעולה בין אמנית, טכניקה ומקום. זהו מפגש שבו הדיוק הטכני אינו סותר רגש והצמצום הצורני מאפשר עומק והדהוד. העבודות המוצגות בתערוכה מצביעות גם על הזיקה העמוקה של אלימה לטכניקת הדפס הרשת ולעבודה בצבע. כפי שציינה בעצמה בשיחה עם חיים מאור "… אף פעם לא ראיתי בצבע רק חומר הממלא שטח. הצבע בנה אצלי את העבודה. כשאני חולמת על ציור, מעניין אותי החיבור שבין 'שכנים' צבעוניים. הרשת נתנה לי אפשרות מצוינת לכך. לצבעים בהדפס רשת יש ערך אחר מצבעי שמן".*
מורשתה ההדפסית של אלימה מוסיפה להתקיים גם לאחר מותה: פרס אלימה לאמנות ההדפס, המוענק אחת לשנתיים, מבטא את תרומתה ארוכת השנים לשדה ההדפס בישראל ואת האמונה שלה במדיום כמרחב של חקירה, מסירות וחדשנות. הפרס מהווה גשר בין דורות של אמניות ואמנים, ומחבר בין ההיסטוריה ובין העשייה העכשווית. במבט לאחור, עבודות אלה אינן רק עדות לפרק משמעותי ביצירתה של אלימה, אלא גם לבנייתה של תרבות הדפס מקומית, בתוכה פועלת הסדנה כמקום של חשיבה, של מפגש ושל יצירה מתמשכת.
* אלימה בשיחה עם חיים מאור, קט' אלימה: הדפסים (רמת גן: המוזיאון לאמנות ישראלית, 1990), 10.
