"באמנות, תהליך הריכוז והתמצות הוא מאבק בין האמן והתוצאה. כדי שהאמירה האמנותית תהיה ישירה, ברורה ומרוכזת, אף היא חייבת להיות מתומצתת". בדברים אלה מתארת אלימה את תהליך עבודתה ומבטאת את קצהו של המתח השרוי ביצירתה בין האקספרסיבי למינימליסטי ובין הפיגורטיבי למופשט.

אלימה, שהחלה את דרכה האמנותית כציירת, התוודעה לדפוס הרשת בסוף שנות ה-60 והשתלמה בליתוגרפיה (דפוס אבן) במכון טמרינד בארה"ב בשנות ה-70. מאז היא יוצרת ברציפות, לצד ציורים ורישומים, עבודות בטכניקות ההדפס השונות – ליתוגרפיות, הדפסי-רשת ותחריטים, כאשר הנייר משמש לה כמצע עיקרי. האוצר יניב שפירא, במאמר שליווה את תערוכתה הרטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב לאמנות לפני כשנתיים, תיאר את עשייתה של אלימה במדיומים השונים כ"יסודות איתנים של מבנה רב-קומות", כאשר כל מדיום מזין את האחר. השפה, שפיתחה במהלך השנים, הפכה להיות מובחנת ועצמאית בתולדות האמנות הישראלית. לצד אמנותה, פעלה אלימה רבות לקידום אמנות ההדפס בארץ: היא השתתפה בהקמת מרכז ברסטון לגרפיקה בירושלים ולמדה בו ליתוגרפיה (1975-1972); הקימה וניהלה את הסדנה להדפס של אגודת הציירים בתל-אביב, ואת לימודי הליתוגרפיה ודפוס הרשת במסגרתה (1978-1976); לימדה ציור וליתוגרפיה במרכז לאמנות חזותית בבאר-שבע, ובמקביל לימדה ציור ודפוס-רשת בבית הספר לאמנות קלישר בתל-אביב (1981-1979); ניהלה את סדנת ההדפס במדרשה למורים לאמנות ברמת-השרון ולימדה בה ציור ודפוס-רשת (1996-1981).

למה הוא חותר באמנותו, נשאל הצייר פיט מונדריאן, ותשובתו הלקונית הייתה "לבטא יחסים באמצעות ניגודי צבע וקו". אמירה זו משקפת את חיפושיו של האמן המודרניסטי בעקבות השאלות והתשובות שמצויות באמנות גופה. יצירתה של אלימה מושתתת על דקויות היחסים בין צורות לצבעים, ובין כתב-יד חופשי לקומפוזיציות של משטחים מוגדרים וחמורים. כל עבודה, בין אם היא רישום, ציור או הדפס, יוצרת שיווי משקל, עדין וחמקמק של המרכיבים היסודיים בשפת האמנות, כך שגם כשלפנינו דימוי של נוף, זהו תמיד מרחב מופשט שגלומה בו האפשרות למימזיס, האפשרות לייצוג המציאות.

העבודות שיצרה בסדנת ההדפס ירושלים משנות ה-90 ואילך עוסקות כולן בנוף, בזיקוק של נוף, של עץ, של שדה, של קו אופק, של צל ושל צבע כנגד מסגרת שהיא על פי רוב כחולה והפכה לסימן ההיכר שלה. המסגרת היא גבול אסתטי ורעיוני – הכרה בדו-ממד ובאינסופיות האפשרויות שהוא מציב בפני האמן, קונטרפונקט של איפוק כנגד מקצב ואקספרסיביות של קו וצורה.

בגוף הציורים מן השנים האחרונות מצטמצמת פלטת הצבעים של אלימה וחוזרת להתמקדות בשחור על גווניו השונים, עם הבלחים ספורים של אדום או כחול. השחור, הוא תמצות של צבע המאפשר לאלימה לבחון את גבולות ההבעה של קו וכתם, למן המינימליזם הגיאומטרי של ניגודים בין ריק ומלא ובין דיוק לשחרור, ועד לביטוי עז, אקספרסיבי, נזיל ומלא תנועה, שיש בו מן האפל והמאיים.

זהו מעין מחול מופנם, מובנה, "כתב-תנועה" שלוכד את הכוחות המנוגדים של הביטוי. במסגרתו פוגשת יצירתה ההדפסית של אלימה את ציוריה החדשים למפגשים מלאי משיכה ודחייה, התהוות ופירוק. הנוף, על מרכיביו, מתרקם מתוך בחינה מתמדת של גבולות הצורה, בעוד הצורה פורצת את גבולות הנוף ומתחקה אחר מעשה האמנות עצמו.