יש כאלה, שנתחלפה צורתם ואז לעולם ינצרוה.
אפס זכו אחרים להמיר את צלמם מדי פעם:
אלה דרכיך, פרוטוס, שוכן-ים, החובק את הארץ!
פעם יראוך כעלם ופעם ככפיר שוחר-טרף,
פעם תזעם כחזיר ופעם יד-איש לא תיגע בך:
פתן אתה! ולפתע – כשור תנגח בקרניך!

אובידיוס, מטמורפוזות, ספר שמיני
תרגם לעברי: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק: ירושלים, 1965

תנועה היא החיים עצמם / אלכס קרמר בשיחה עם אירנה גורדון

פני אדם הופכים לנוף, זרמי נהר הופכים לידיים, עץ שהוא גוף, גוף שהוא כלב-זאב דוהר, חתול-נמר שהוא צורה מתפשטת. ההשתנות היא החיים, העצירה היא מוות.

מטמורפוזה תמידית היא הליבה של חיתוכי-העץ שיצר אלכס קרמר בסדנת ההדפס במהלך השנה האחרונה. חיתוכי-העץ יוצרים רשמים החוברים אחד לשני בקצב מדוד, כמעט בלי משים; משפטים חזותיים שביסודם סערה אך הווייתם היא של נשימות מתונות, פסיעות מהורהרות. הם נוצרו בהמשך לסדרות של הדפסי-רשת המתארים נופים דמיוניים ומציאותיים ולספר-אמן המשלב הדפסים ושירים מפרי עטו שנוצרו בהשראת גיא בן-הינום שבירושלים. זו הפעם הראשונה שקרמר יוצר בחיתוך-עץ, וההחלטה לעבוד בטכניקה זו הייתה כמעט אקראית: כשסיים את העבודה בדפוס-רשת, הציע לו אריק קילמניק, מנהל הסדנה, להמשיך ולהתנסות בחיתוך-עץ – "מתאים לך", אמר, וקרמר התלהב ומיד ניגש לעבודה. ההדפסים הראשונים – של דמויות בחלל – היו בבחינת בדיקה של המדיום: הבנת קווי הזרימה של העץ, התחקות אחר האחיזה של היד בחומר, פענוח הקשר בין המצע להדפס. קרמר החל לאסוף עוד ועוד חתיכות עץ, שהפכו מיד לעצים, לחתולים, לפרצופים. הוא עבד על חיתוכי-העץ משבוע לשבוע, ואלה התגבשו אט-אט למכלול של כשישים הדפסים.

אירנה: כיצד קרה שעד עכשיו לא יצרת בחיתוך-עץ, למרות שהטכניקה מתחברת לעבודות שלך באקספרסיביות ובכוח שהיא מאפשרת?

אלכס: מן הסתם בגלל שטכניקה זו דורשת תכנון מינימלי. על פי רוב אני מצייר ישירות על הבד, הנייר או לוח התחריט ומעבד את הדימוי במהלך העבודה. חיתוך-העץ אינו מאפשר זאת: לא ניתן לחזור אחורה, כמו בדפוס-רשת או בתחריט, או להעלות שכבה חדשה על ישנה. בחיתוכי-העץ אני חייב לכן להכין רישום מקדים על נייר או על משטח העץ עצמו.

אירנה: אתה חוזר תמיד לאותם הדימויים: דמויות בתנועה, שלעיתים קרובות נראות כדיוקן עצמי, חיות פראיות ואנושיות גם יחד, נוף מקומי שהופך לאספקלריה של הנפש ושהוא גם מצע לחיפוש צורני. כל הנושאים הללו עוברים בחיתוכי-העץ תהליך של פישוט – ללא פרטים, ללא רבדים, ללא צבעים. הם נותנים תחושה של אינטימיות, הם משתנים ללא הרף, הם מצליחים לגעת בזמן ובמרחב של היום-יום: האיש ההולך בגינה עם כלבו, האנשים הרוחצים בים, חתולי הרחוב, אב ובנו הצועדים ביחד.

אלכס: במהלך העבודה הייתי מגיע לסדנה, ניגש ללוח העץ, רושם מתווה על נייר או על הלוח עצמו וחותך בו דימויים וקומפוזיציות שעלו בי באופן ספונטני. הפורמט הכתיב לי את העבודה, כמו גם מרקם העץ – ה"עיניים", קווי השכבות. לפעמים היו אלה חלומות שעוררו אצלי את הדימוי, כמו למשל ב"חלום", שבו מופיעים שלושה האנשים, שאחד מהם הוא כנראה אני, העומדים בתוך סירה בביצה טובענית. גם דימוי החותר נולד בעקבות חלום. לפעמים, מספר אירועים אישיים שקרו בסמיכות נדחסו לדימוי אחד, לסיטואציה אחת. ניתן להגדיר את חיתוכי-העץ האלה כיומן אסוציאציות, כרישום של מחשבות.

החזרה על דימויים ומצבים מסוימים נובעת מכך שהם נמצאים בתוכי תמיד: הנוף, העץ, החיה, הגבר והאישה, ההורה והילד, הדיוקן עצמי. גם פעולות כמו הליכה או חתירה נמצאות שם תמיד, כי המאמץ הפיסי קשור אצלי לעצם האפשרות לחיות. תנועה היא עבורי דבר הכרחי, משולה לחיים עצמם, וחוסר התנועה מאיים עלי כסוג של מוות. על כן, כשאני בתנועה – משמע אני קיים.

בעבודה שלי אני חוזר להתבוננות במראה, לדיוקן העצמי, משום שזה נוסך בי תחושה של ביטחון, של חזרה לנקודת המוצא. דווקא בין חיתוכי-העץ לא נמצא אף דיוקן עצמי מתוך התבוננות, והוא נוכח בהם יותר כסמל, כדיוקן של כל-אדם. אני מנסה לפענח את ההוויה האנושית. זאת מהות היצירה שלי.

אירנה: ברומנטיקה ובאקספרסיוניזם מופיעות תדיר דמויותיהם של סוסים וכלבים כביטוי להתעניינות עמוקה בפחדים, בקרעים, במצב הגבולי שבין תרבות לטבע, בין מבוית לפרא, בין יצירה ושליטה.

אלכס: חיות מבטאות עבורי יצירה. בדרך כלל זו חיה בת-כלאיים ההולכת על ארבע, שילוב של נמר, חתול וכלב-זאב. בחלומותיי, שהם לעיתים קרובות מקור ההשראה של עבודתי, מופיעות חיות שעוברות מטמורפוזות, כשכבר במהלך החלום אני מבין שהחיות הן בעצם סמל ליצירתיות. אלה הם חלומות מפליאים, שבהם החיות מופיעות באינסוף ווריאציות: הן משנות צורתן מפראיות למבויתות ולהיפך, הן רודפות אחרי או שאני מציל אותן. החיה היא היצר: היא מסתורית, היא מפחידה והיא גם הכרחית. ציור הוא תמצית התרבות, הוא מבטא ריסון, שליטה ומערך שלם של קודים חברתיים, ואילו אני מצייר מן היצר. אני מגיע לציור כשאני שואב מהמקומות הכי פרימיטיביים והכי בסיסיים, מקומות שלפעמים הם הרסניים ואלימים. לעיתים אני מרגיש שאני מבוית מדי בציור, ולכן אני מחפש כל הזמן אחרי הדבר הראשוני, הטרום-שכלתני.

אירנה: דימוי העץ חוזר בהדפסים באופנים שונים. נדמה שזהו תמיד אותו העץ שמקבע את ההדפס, מתווה את הקומפוזיציה שלו. העץ מופיע גם כדימוי וגם כמצע, גם כהתרחשות וגם כמסגרת שלה. מהו העץ עבורך?

אלכס: צורת העץ היא צורת צלב בבסיסה והיא משקפת את המבנה הבסיסי של התמונה. צורת העץ מבטאת אחיזה במשטח הנייר ובריקנות שהוא מציב בפני האמן. האנכי והאופקי אוחזים את שטח הציור או ההדפס, והאלכסון, המתייחס לשניהם, הוא רמז למעגל. ישנה כמובן מסורת הציור הדתי-נוצרי והאיקונוגרפיה שלו שהיבנתה את האמנות המערבית, אבל אני לא חושב על זה כשאני מצייר.

מבחינתי, העץ הוא פועל יוצא של התנועה האנכית אל מול התנועה האופקית. טמון בזה משהו מרתק, אשר קשור בעבותות לקיום הפיסי של האדם. זאת אחת הסיבות, לדעתי, שהצלב התקבע באמנות המערב. הוא מבטא את מהות הציור, את המגבלה שהדו-מימד מציב. מגבלה זו אני מנסה להפוך לחופש, ודימוי העץ הוא האמצעי. בראשי קיימת תמיד הקבלה בין הקווים האנכיים והאופקיים לבין מושג הזכרי ומושג הנקבי בהתאמה – כל אחד בפני עצמו עקר ושניהם ביחד משלימים אחד את השני. אולי זה נשמע בסיסי ופשטני, אך זוהי המהות. צורה היא פועל יוצא של תנועה אנכית ותנועה רוחבית. צורה היא פועל יוצא של החיים.

בהקשר זה, ולמרות שהדבר אינו ניכר בעבודותי, היה לי תמיד דיאלוג פנימי עם פייט מונדריאן והעיסוק הפורמליסטי שלו בקונסטרוקציה ודה-קונסטרוקציה של העץ. אלא שמונדריאן התחיל מן הפירוק, במטרה להגיע לסדר אופטימלי. אצלי, זה הפוך: אני מתחיל מהמקום המסודר, של גובה לעומת רוחב, ומגיע למקום כאוטי, שממנו עולים שוב הסדר, הדימוי והקומפוזיציה.

אירנה: אחד המאפיינים הבולטים בציורים, בהדפסי-הרשת ובתחריטים שלך הוא הדימוי העולה ומתעצב מתוך הצטברות של קווים תזזיתיים. לעיתים נדמה שהוא כלוא בתוכם. בחיתוכי-העץ הדימויים מפסיקים להיות חמקמקים, הם עוברים תהליך של הסמלה והופכים לסימנים סגורים, ברורים ומזוהים, שכבות הקווים הופכות למשטחים – והכול מתרחש על פני רובד אחד. הקווים זורמים אלה לתוך אלה, ולא נערמים ומשתברים כמו בטכניקות האחרות.

אלכס: בחיתוך-עץ אני חייב לחשוב אחרת. כאן אין שכבות. חיתוך-העץ הוא כמו חותמת. מצד אחד זו הטכניקה הכי פשוטה, ומצד שני היא מגבילה יותר, לפחות עבורי. בציור ובתחריט אני יכול להתחיל במין קווים אוטומטיים שמתוכם עולה הסדר. בחיתוך-עץ אני חייב לתכנן את הקומפוזיציה ולעבוד עם רישום מוקדם. ברשת, בתחריט, ובוודאי בציור, אני מתחיל בתוהו ובוהו ורק אחר כך מגיע לסדר. כאן אני מתחיל מהסדר, והחופש טמון בתוך המסגרת הנתונה, בצורה שכבר נמצאת בפנים. דפוס-הרשת והתחריט דומים באופן הפעולה שלהם לדרך שבה אני מצייר, ואילו בחיתוך-העץ אני חייב למצוא את התבנית של הצורה מלכתחילה, בדומה לפיסול. אולי הסיבה שאני צייר ולא פסל היא שהציור, משום היותו דו-מימדי, הוא אשלייתי יותר, פחות קונקרטי: הוא כמו העולם, אבל הוא לא.

אירנה: דיברת על התוהו ובוהו. הקיטועים והשבירות בעבודותיך מבטאים את אי-הנחת של העולם הפנימי של הסובייקט במפגשו עם החוץ. בחיתוכי-העץ, לעומת זאת, נדמה שהשלם הוא העיקר ולא הפרגמנטציה. המצב הנפשי הסוער, חסר המנוחה, לובש צורה אחרת, שקטה, מתמשכת ומעגלית. הזרימה הזו, השולטת בחיתוכי-העץ, יוצרת את אי-הנחת והסערה כאחידות, ובכך היא מזכירה את עבודותיו של אדוארד מונק, שבהן התודעה הסובלת באה לידי ביטוי בחללי יצירה זורמים, רציפים.

אלכס: בחיתוכי-העץ, שלא כמו בציורים, הייתה לי תחושה של הרמוניה ושלמות, שעליהן רציתי לשמור, ומונק הוא בהחלט אחד האמנים שהשפיעו עלי. הדרך שלו לצייר דימויים ולהפוך אותם למעין תמצית אנושית-רגשית מדברת אלי .דמות עבורי היא אות, היא סימן המתמצת את תנועת ההליכה, את העמידה, את השכיבה. אני מחפש אחר הפשטות. אני מוותר על פרטים, כמו למשל בהדפס "ראש-נוף" עם שני הקווים המינימליסטיים. מצד שני, אני חוזר שוב ושוב על אותו קו, מתוך הרגשה שהקו הנכון איננו קיים – ברגע שעשית אותו הרגת אותו. הציור בשבילי הוא כעין מעשה וודו. ככל שאני נוגע יותר בדימוי, יותר אני מרגיש את המושא שלו, האדם או כל דבר אחר שאני מצייר. רוב הזמן אני עובד מתוך תחושה שאם אגע מספיק פעמים בחתיכת הסמרטוט הזו הקרויה בד, או בפיסת הנייר, או במשטח העץ – אצליח לגעת בעולם. בגלל הכוחות הסותרים האלה, של מיצוי וריבוי, אני מרגיש קרוב לתורת הטאואיזם, הבנויה על תמציתיות שנובעת מתוך התבוננות בניגודים.

הנתק מן העולם הוא שמפחיד אותי. בזכות הציור יש לי את התחושה או האשליה שאני מתחבר אליו לרגע, והציור הוא המתווך, האמצעי. הקווים בציורים ובהדפסים יוצאים מתוך גופי ומתמזגים עם היצירה ועם הקיום, כמו בחיתוך-העץ "זרועות" עם הדמות בעלת הידיים הארוכות, האינסופיות – אתה מניח את הידיים בתוך הנהר ויש לך תחושה שהמים זורמים ויוצאים ממך ומתחברים ליקום.

אירנה: העבודות הגדולות, האחרונות בסדרת חיתוכי-העץ, "עוזר אוסף משוטים" ו"חלימה", מסכמות במובן מסוים את שתי ההוויות המנוגדות ביצירתך: זרימה מול נייחות, אדם מול טבע, אדם מול חיה, התודעה הסובייקטיבית אל מול האמנות, החיים אל מול המוות.

אלכס: שתיהן נמצאות על אותו לוח עץ. בצדו האחד – החותר, שהוא שיא התנועה, ובצדו השני – המנוחה השלמה, של האדם השוכב ושל החיה שמעליו. אני חייב לקבל את העובדה שהמנוחה היא חלק מהתנועה, שהיא אינה בהכרח מוות. אני מחפש את הסערה באופן אינטואיטיבי. השקט מפחיד אותי, אבל עם הזמן אני לומד להתמודד איתו. אני מבין שגם בשקט טמון גרעין של תנועה, כך שלא בהכרח הרגתי את החיה – אולי היא נחה, או רק דוממת לרגע.

בילדותי הייתה לי תשוקה בלתי מובנת לתפוס ציפור. ניסיתי אינספור פעמים ללכוד ציפור קטנה בידיי אך כשתפסתיה לבסוף, היא הייתה כה עדינה שהיא מתה בין אצבעותיי מעוצמת האחיזה. הציור הוא ממילא לא הדבר עצמו. הוא מאפשר לי הרבה חופש, ואני לא צריך לחשוש שהוא ימות לי בידיים. פעולת הציור היא הצורך לחוות את הציפור מבלי להרוג אותה.