ההדפס מטיבו, משום תכונותיו הרישומיות והדרמטיות כאחד ומשום היותו מושתת על שכפול, קשור בהפצת ידע אמנותי ותרבותי כמו גם בתיעוד אירועים פוליטיים וחברתיים. אמנים בתקופות שונות בחרו בהדפס כאמצעי לביטוי ביקורתי, אישי ומיידי למצבי שבר ואלימות, ומן הידועים במחזורי ההדפסים עוסקים במסָּכות של קרבות ומלחמות: החל ב־18 התחריטים של ז'אק קאלו מ־1633 הנודעים בכותרתם הסבל והמצוקה שבמלחמה, דרך תצריבי זוועות המלחמה (1810–1820) של פרנסיסקו גויא המציבים, על פי סוזן סונטג, "רף חדש של היענות לסבל" באמנות, וכלה בסדרות המלחמה של אוטו דיקס (1924) והזוועות (1926) של ז'ורז' רואו המגיבות למלחמת העולם הראשונה.

תערוכת האוסף שלפנינו מורכבת מעבודות הדפס הנותנות ביטוי להיסטוריה המקומית של אלימות וסכסוך ובוחנות את דימוייה. ההדפסים כולם נוצרו בסדנה במהלך השנים, מלבד הדפסי־הרשת שיצר אריק קילמניק בשנות השישים בארה"ב. אלה עוסקים בגלי המחאות שפרצו אז נגד המלחמה בווייטנאם ולמען זכויות השחורים, וכן באופן שבו הפכה המלחמה לחלק בלתי נפרד מהספקטקל התקשורתי הטלוויזיוני, שהביא לראשונה את הזוועה בשידור חי לכל בית אמריקני. סדרת התצריבים תל ג'מה של דב הלר (2010–2011), שחלק ממנה מוצג בתערוכה, נוצרה בתגובה למבצע 'עופרת יצוקה'. במרכז הסדרה מופיעות דמויותיהן של ריה סלמה ומג'דה חג'ג, אם ובת שנהרגו במלחמה. דמויותיהן משולבות בדמותה של אם האמן ובמוטיבים של חקלאות, נוף ומים המשותפים לאנשים החיים על פני אותה פיסת אדמה. הדפסי הרשת של דודו מזח (1985–1987) נוצרו בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, בעקבות מראות ההרס שזרעה המלחמה ובעקבות הטראומה שחוללה בחברה הישראלית. עבודתו של אסף בן צבי (1998) מעלה זעקה ומחאה כנגד פיתוח והתעצמות הנשק הגרעיני ולרקע הסכנה המרחפת בעקבותיו, המאיימת להשמיד את האדם ולהרוס הטבע על פני כדור הארץ.

חנא פרח יצר ב־2007 מעין תצריבי איקונות של הזיכרון הפלסטיני הנוגע בכיבוש ובנישול, הנדברים עם סצנות מלחמה מפורסמות בתולדות האמנות המערבית, כמו קרב קשינה של מיכאלאנג'לו וקרב אנגיארי של ליאונרדו דה וינצ'י – שני ציורי קיר שלא נשתמרו אלא דרך סקיצות בלבד. במרכז התחריטים של יגאל תומרקין השייכים לסדרות עצים וקברים (1979) ואדמה (1979), עומדים הקרב, האירוניה והברוטליות שבו. זהו קרב על אדמה ההופכת להיות קרבן של מלחמת בעלות וכוחנות. המילים "שלום שלום" בהדפס החלקים של לארי אברמסון מ־2000 מורכבות מדימויים שבריריים של הצמחייה ושל מרקמי העצים הארץ־ישראליים. החזרה על המילה מהפכת את משמעותה ומעניקה לה נופך אירוני.

דינה שנהב ואלעד קופלר יצרו בסדנה ב־2008 סדרות הדפסים עבור התערוכה "חריטות ושריטות" שנערכה באוצרותה של סיגל ברקאי במוזיאון פתח תקווה. התערוכה עסקה בחיבור בין אמנות ההדפס לבין תיאורי חיילים ומלחמות בישראל. תחריטיו של קופלר פורשים מהלך של מלחמה בדיונית־עתידנית ההורסת את העולם, ואילו הדפסי הרשת של שנהב בוחנים את דמותו המכוננת של החייל בתרבות הישראלית, באמצעות חזרה בקווי מתאר על דיוקנו של חייל והפיכתו לאיקונה מוזהבת וחסרת זהות אישית. בסדרת התחריטים של איה בן רון (2006) עולות, מתוך שריטות תזזיתיות, דמויותיהם של חיילים הנושאים בתנוחות שונות את חברם הפצוע. אלה הם חיילים החובשים לראשם מעין כובע־תחפושת בדמות פרח וכל מראם אומר פגיעוּת ורכות. התצריב אנסאר (2004) של גלעד אפרת מציג את מחנה העצורים בעזה (שנסגר ב־1993) כמבנה ריק, שכולו משטחים וקווים ללא סימנים מזהים אחרים. המקום הוא רוח רפאים ונוכחות חיה ונושמת לטרגדיה של המאבק ישראלי־פלסטיני. נדמה כי את קולו של המאבק ואת רחשיו התמידיים, המרחפים ולוחשים כל העת באזני שני העמים הנלחמים, ניתן לשמוע מהדהדים מצמדי המילים שבמרכז שתי העבודות התלת-ממדיות (2002) של הילה לול לין – פצצהמתקתקתקת, הדמרותח.