שנות השישים ייזכרו בזיכרון הקולקטיבי כתקופה של תנועות מחאה רבות במיוחד: מחאה פוליטית, חברתית ותרבותית, ששטפה את ארצות הברית ואת אירופה. המחאה פרצה בערים מרכזיות בכל העולם ואופיינה בניסיונות דיכוי קשים ובאלימות מרובה מצד הממסד.

הגעתי לניו־יורק בנובמבר 1963. שלושה שבועות לאחר מכן נרצח הנשיא ג'ון פ. קנדי. אירוע טראומטי זה הכניס את אמריקה לקלחת רותחת שגברה אף יותר עם ההשלכות של מלחמת וייטנאם, עם המאבק לשוויון זכויות השחורים בדרום ועם התחזקותה של תנועת המחאה של ילדי הפרחים.

השד יצא מן הבקבוק, כולם רצו לבטא את רגשותיהם כלפי הכול: כלפי איכות הסביבה ומצבו של כדור הארץ, כלפי המלחמות, כלפי השלטונות, כלפי זכויות האדם. קריאה ברורה וחדה עלתה לסיום המלחמות ולהחזרת החיילים הביתה, קריאה נגד הפצצת קמבודיה ולאוס על ידי אמריקה, קריאה נגד המלחמה בוייטנאם. סטודנטים הפגינו למען שחרור אסירים פוליטיים שהשתייכו לפנתרים השחורים, ובשנת 1968 החלו מרד הסטודנטים בפריז ותקופת האביב של פראג.

המלחמה בווייטנאם הייתה המלחמה הראשונה שצולמה והוקרנה בטלוויזיה ללא הפסקה. אנשים צפו מקרוב בזוועות המלחמה, הורים ראו בביתם את בניהם נהרגים. שיאה של המחאה נגד מלחמת וייטנאם היה פסטיבל וודסטוק המיתולוגי. וודסטוק ייזכר כסמלה של התרבות האנטי־ממסדית שקראה למרד ולשינוי מהפכני, ויש האומרים שאף היווה את נקודת המפנה שלאחריה החליט הממסד לסיים את המלחמה.
כולם היו נגד כולם, כולם היו בעד כולם, הכאוס היה ללא נשוא. הרחוב רחש יום־יום הפגנות מוצפות בכרזות שצוירו והודפסו בלהט, בעיקר על ידי סטודנטים ומרצים בסדנאות של בתי הספר לאמנות. כל אלה השפיעו על המוזיקה, על האמנות, על הספרות ועל התיאטרון, ששיקפו בזמן אמתי את המתרחש ברחוב.

אוסף הכרזות המוצג כאן הוא רק טיפה בים ממכלול הכרזות, הפרסומים והתצלומים מאותה תקופה סוערת של שנות השישים, תקופה שחוויתי בעת שהותי בניו־יורק. חלק מן הכרזות נעשו בשיתוף עם הסטודנטים שלימדתי אז בקופר יוניון שבניו־יורק.