מהו סבך? אתר של צפיפות ומורכבות, מקום של קושי; עמדה כאוטית המסרבת להיות נשלטת: עמדה שהנשי והגברי מתערבבים בה, האנכי עם האופקי מתערבלים, שדה הראייה נשלל בה והפרספקטיבה מנופצת. זהו מבוך שאין בו מן ההיגיון ואין בו הבהרה של העולם, אלא האפלה, זיכרון והצפה. העבודות בסדנה מציגות את הסבך כמרחב בתוכו נעים ללא הרף הגוף והנפש ומחפשים בו את חירותם, לא בהסדרה אלא בפרימה ובהעלאה באוב. מחשבה על סבך לוכדת את טיבה של אמנות ההדפס, אמנות העולה ומתהווה מתוך הצטברויות של חריטות וצריבות על לוח המתכת, או לחילופין, מתוך ההערמה של ההפרדות והרשתות בדפוס-הרשת. רק בתום הדפסי הביניים הופך סבך הדימויים והמצעים לממשות אסתטית, רגשית ורעיונית.

כל האמנים בתערוכה מציגים הדפסים שרובם נעשו בסדנה, ולצידם עבודות במדיומים אחרים כגון פיסול, וידיאו, מיצב וציור. היצירות רובן ככולן הן משלוש-ארבע השנים האחרונות, וחלקן נעשו במיוחד עבור התערוכה.

סדרת הדפסי-הרשת שיצר משה גרשוני בסדנה ב-1997 מוצגת כאן במלואה בפעם הראשונה. הסבך הצמחי וסבך השכבות בהדפסי סדרה רבת-עוצמה זו מאופיינים בחומריות ושקיפות כאחד. מתוך הסבך מתהווה הזיכרון, ועימו עולים וצפים הדימויים הלשוניים לצד דימויים אקספרסיווים ומושגיים היוצרים זרם תודעה. תצריב הקו של דוד בהר-פרחיה העוקב אחר פנים הסדנה הוא רישום של תנועה רב-כיוונית בחלל, שנדמה כמשתנה ללא הרף. במקביל, הוא יצר הדפס פעולה על-ידי הנחת לוחות מרוחים בשעווה רכה בכניסה לשער שכם בירושלים בשעות שונות של היום. התוצאה היא סדרת הדפסים המבקשת להתחקות אחר המיית החיים הבלתי-נתפשת. עינת אמיר בודקת את היופי, התלות והפחד ביחסי האדם והטבע כמו גם את גבולות הרישום באמצעות שילוב של הדפס-הרשת והדפס-הפלוק, ההופכים להצבה אורגנית בחלל. מתוך היחסים בין סוגי הרישום מתהווה הסבך כנוכחות אנרכית המאיימת לפרוץ את גבולות החלל. אוריאל מירון, בהדפסים מתוך ספר-האמן "בית עכביש", שנולד בהשפעת שירי דן פגיס, מציג חשיבה על הרישום ועל אופן יצירת דימוי, כמו גם חשיבה על המילה כרישום המתחיל מן הגוף וחוזר אליו. כל העת עולים ומציפים את עבודותיו ברישום, בהדפס, בציור ובפיסול דימויים וזיכרונות אשר מעומתים עם השבריריות וחוסר היציבות שביסוד מעשה האמנות. בתצריביה של ליאורה וייז נבלם מרחב הצפייה על-ידי צמחייה עבותה החוסמת את מרחב ההתבוננות, והנוף, כמו לוח המתכת הנצרב בחומצה, נדמה כמאכל את עצמו. שכבות התצריב פוערות עצמן כפצע ממנו בוקעים הדימויים. ההעברות הצילומיות והעיבודים הדיגיטליים שמרכיבים את הנופים בהדפסי-הרשת של רות הורם הופכים בעבודות שלפנינו לנושא היצירה עצמה. הנוף שבחוץ מפנה את מקומו לחלל העבודה. רות טל מתבוננת בנופים מעמדה של ריחוק וטשטוש, כמבעד למסך של אור ואבק. ורק הציפורים, הנראות כצל של עצמן, כטביעות עקבות, מקנות לסבך העצים ממשות. תנועת הציפורים מפרה את האיזון בין שמיים לאדמה, בין למטה ולמעלה ומפנה את הצופה לתנועה מעגלית ואינסופית. פמלה סילבר עוסקת ברגשות ובזיכרונות ילדות. באמצעות מונוטייפים המדמים רישום בצבעי-מים, היא מעלה התרחשויות רגשיות ותגובות נפשיות למראות חיצוניים הלובשות צורה של סבכי פרחים. הדפסיה של חיה אסתר, כמו מיצביה ושירתה, הם מרחבים סבוכים ומופשטים, השואפים אל האינסוף בעודם מיטלטלים בין חושך לאור, בין לידה, תשוקה למוות. שינויי הצורה של החומרים האורגניים מתמזגים בעבודותיה עם תהפוכות הנפש. אתי אברג'ל קולעת ולוכדת פיסית ומטפורית בתוך סבך הרישום של בשטיחי הדפסי-הרשת שלה את ילדותה, את שורשיה בתרבות המרוקנית, את זיכרון סבתה האורגת, ואת זיכרון המיצבים והעבודות שיצרה בעבר. עמוק בתוך הרשתות היא מתחבטת עם מקורות השראתה, מתרפקת עליהם ואז מעוררת אותם בעוצמות חדשות. מיכל בקי יוצרת עולם שאין בו סדירות אנכית ואופקית, נשית או גברית, בוגרת או ילדית, ומתוך הערבוב ההרואי והיומיומי הזה עולים פחדים, חלומות ומכאובים. את עבודות הדפסי-הרשת על נייר ועל הקיר היא פיתחה מתוך שלטי אזהרה המתריעים על מפולות, סלעים מתדרדרים וסכנות אחרות האורבות לעובר-אורח. באופן חדשני לדרך פעולתה עד כה, היא משתמשת בחומרי רדי-מייד כמו ערסלים וחבלים ליצירת הקומפוזיציות והדימויים העוסקים במהות האימה והפירוק. הרישום של אברהם אילת, המאפיין גם את הדפסיו, הוא רב-פנים: נקודת המוצא שלו היא בחינה מושגית של הצורה והקו, אך הוא נחווה ככאוס אנושי של מלחמות, אכזריות ואידיאלים מנופצים. דמויות האנשים השבלוניות נאספות למעין ערימה שקיומו של היחיד נבלע בה ונקבר תחת מאורעות הזמן. נעמי טדסקי בלנקט רושמת תגובה ישירה למצב הפוליטי, אולם בו-בזמן היא מבקשת להתנתק מהמקום ומהזמן וליצור בתוך מרחבי הפקר. דמויותיה נתונות במערבולת שמתוכה הן נולדות ואל קרבה הן עתידות להיעלם.