סביבת העבודה היתה מאז ומתמיד נושא שכיח באמנות, ובייחוד במדיה הציור והרישום. טבע דומם הניצב בסטודיו, רישום של החלל הסובב, דיוקנאות עצמיים של האמן בעבודתו, כל אלו משליכים – במודע או מחוסר מודע – על אישיותו ועל הכרתו של האמן את החלל המתואר.

היציאה מן הסטודיו הפרטי אל סדנת הדפס מהווה לרוב שינוי רדיקאלי בדפוסי היצירה של האמן. במקום מרחב אינטימי ומוכר, נאלץ האמן לעבוד בחלל שונה, כשהוא נעזר בדפסים-אמנים, עבור פעולות בהכנת פלטות ההדפס ובנסיונות ההדפסה המרובים. על כן אין זה פלא כי אמנים ואמניות רבים ביקשו לתאר את סביבה זרה זו כביטוי מחודש ביצירתם. פיזור העבודות בחללי העבודה השונים של הסדנה מבקש להשהות את נקודת המבט הרגילה של הצופה, ולחפש בעבודות את עקבות הפעולה האמנותית של האמן.

עבור ליליאן קלאפיש, שעובדת בסדנה החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, משמשת העבודה בסדנה שבירה של הרגלי העבודה הרגילים שלה במדיום הציור, הכולל רישום מקדים של הדימוי בפנקס רישומים, ויצירתו מחדש על בד הציור. בסדנה פעלה קלאפיש פעמים רבות ללא הכנה מוקדמת, כשהיא רותמת את תיאור החלל לביטוי אינטימי של תהליכי העבודה עצמם. ביטוי דומה מופיעה גם בהדפסיה  של תרצה פרוינד המציגים את פינת האוכל בסדנה, את המכבשים ואת דיוקנה העצמי של האמנית. ביטוי פואטי יותר מופיע בתצריב "שולחן מתיחה" ממיר אוריאל מירון את מתקן מתיחת הרשתות של הסדנה למבנה מורכב המשלב בין משטח עליון חשוף, לבין מרחב תחתון מפותל ודחוס.

מספר אמנים עשו שימוש בסדנה כסמל ודימוי. בעבודה "חילוף חומרים", רותמת נעמי טנהאוזר את המכבשים ליצירת אמירה פמיניסטית, הבוחנת את הגוף הנשי על ידי יצירת עימות בין דיוקנה העצמי – קטוע הראש והמתפוגג – לבין החוץ ה"גברי" בסדנה.

שרון פוליאקין יוצרת בבואה של המבנה הפיזי של הסדנה, בבואה מרובת שכבות ומבטים, המשמשים כבסיס לדיון ארספואטי. באחד מן ההדפסים אנו נחשים לתיאור של מעיין "ערכת הכלים" של האמנית. בהדפס השני מופיע תיאור חלל הסדנה כמעיין במה, עליה מתחוללת דרמה שבה צפים דימויים מן האיקונוגרפיה של הציירת, כגון פרחי רקפות.

הד לעברה של הסדנה ניתן למצוא בהדפסו של נפתלי רקוזין, אשר יצר בשנת 1974 תיאור ראליסטי של דלת הסדנה במשכנה הראשון ברחוב רבי עקיבא 12.