החלק של הביאנלה הארצית השישית לרישום המתקיים בסדנת ההדפס מתמקד ביחסים בין רישום-קולאז'-צילום-הדפס וכיצד הדימויים — פיגורטיביים או מופשטים — מתהווים מתוך מפגש המדיומים השונים, שכולם נטועים ואחוזים בנייר, לא רק כמצע אלא כאלמנט צורני ורעיוני. המפגש הוא גם אתר של בחינת יחסי טבע-תרבות הנמצאים במרכז עבודתם של חלק מן האמנים. המחשבה על נייר והטכניקות השונות הפוגשות אותו מזמנת התמודדות עם המתח בין המלאכותי לאורגני, בין המבוית לפראי, בין הסימן לריק.

בגלריה העליונה נפגשים רישום מדומיין ורישום מן הטבע, רישום גריד מקצבי ומופשט ורישום דימוי, דימויי אדם ודימויי חיה, תחריט אנטומי קלאסי וסריקה דיגיטלית, צילום תיעודי, רישום נטורליסטי וחיתוך עץ . עדי ברנדה אינו מגדיר עצמו כצלם אלא כמתווך דימויים. הוא בחר מן האינטרנט את תחריטיו האנטומיים של חוקר האנטומיה מן המאה ה־16 ברטולומאו אאוסטקיו, סרק אותם, הדפיס והעמיד אותם במתכונת של גלויות העשויות שכבות. לאחר מכן חורר אותם בזהירות שלא לאבד את הדימוי שעדיין ניתן לחלץ מהם בהתבוננות, שוב סרק את הדימוי הרב־שכבתי המחורר, והפעם הדפיס אותו מוגדל פי כמה. התוצאה היא סדרת דימויים אנטומיים מרהיבים הנראים כמו מתנועעים, מתעתעים בקיום הרישומי־צילומי־פיסולי שלהם. בפעולה קלאסית של רישום בגרפיט יוצר איתן בוגנים את הסדרה המורכבת מדיוקנאותיה של אבלין נסביט, דוגמנית, נערת מקהלה ושחקנית אמריקנית מתחילת המאה ה־20. בוגנים נמשך לדמותה העולה מתצלומי שחור־לבן שנתקל בהם, דמות המשלבת תמימות ושחרור, חוסר אונים ועוצמה. הרישום שלו הוא פעולה בעקבות צילום המתחקה אחר כוחו של הייצוג, אחר הפתיינות והנצחיות שלו. בקבוצת עבודות זו, כמו בסדרות דיוקנאות נשים קודמות שלו, הוא יוצר מעין "מגזרות" מנייר הרישום, השוברות את הגבולות הסטנדרטיים של הנייר, ומשלים אותן באמצעות תחריטים וחיתוכי עץ.

יצחק מרשה מלהטט עם הדימוי ועם מצע הנייר גם יחד במעבר מתמיד בין טכניקות של חריטה, ציור והדפס. הוא משלב מוטיבים מעולם המדע והטכנולוגיה עם מוטיבים מעולמות בדיוניים, ובמעברים תמידיים בין הדימוי כרישום או כהירוגליף, כסמל או כנרטיב. בעבודות שלפנינו, הוא צבע את הנייר בצבע שמן שחור או לבן וחרט עליו באמצעות שפכטלים, מזלגות וכלים אחרים שיצר, תוך שילוב עם צבעי מים. כך הוא חושף את הדימויים תוך עבודה מהירה ותגובה מידית להתפתחויות המקריות שמתרחשות על הנייר, ויוצר גריד וסימנים שהם גם הצעה לנוף. נעמי בריקמן יוצרת סדרת דיוקנאות אדם ודיוקנאות קופים על בסיס רישומים וציורים. היא ציירה בצבע הדפס לבן על נייר שחור שמצאה, מחוספס במיוחד ובעל מרקם מאוד לא אחיד של גבשושיות וחוטיות, באמצעות מברשת רחבה וסכין פאלטה שנגעו רק בפסגות הגבשושים. הפנים נראות כצומחות מתוך הנייר עצמו, דרמטיות ומלאות תעלומה, מאיימות ומאוימות, צועקות ודוממות. דמויות האדם מקבלות מראה חייתי, ודמויות החיות — מראה אנושי. הרישום העדין של מאיה ישראל הוא איורי באופיו, נרטיבי וסוריאליסטי, כמעט חלומי. הוא מתווה סימני נוף מקומי ונוף גנרי. במוקד העבודות סיפורי ציפורים ממיתולוגיות עתיקות ומימי הביניים. את השראתה מקבלת ישראל מטקסטים מדעיים, ספרותיים, פרוזה ושירה, ציורי טמפרה עתיקים, תצריבים, תחריטי עץ, רישומים ואוספים משפחתיים. בעצם פעולת הרישום היא פורשת את המעגלים הריאליים והבדיוניים שביחסי אדם־טבע הצפים ועולים כהבלחי זיכרון.

בחלל הראשון של הגלריה התחתונה פוגשת יצירתה של מאיה אטון את עבודתם המשותפת של חליל בלבין ומרב קמל. אטון יצרה בסדנת ההדפס עבודה עשויה בהדפס רשת על וילון המורכבת מהגדלה של כפולת עמודים מהספר History and Science of Knots, העוסק בפן ההיסטורי והמדעי, המעשי והתיאורטי של קשרים תלת־ממדיים במרחב כמוטיבים גרפיים וסימבוליים. הווילון בהצבה הנוכחית מאבד את הפונקציונליות שלו ככיסוי. הדפסת הטקסט על בד הווילון הופכת אותו לרישום, והבד עצמו הופך למעין נייר, מקבל את קיפולי התלייה, ובכך מטשטש את הטקסט, משבש את יכולת הקריאה בו והופך אותו לדימוי מופשט. בלבין וקמל מרכיבים יצירה אירונית הדנה בגבולות האלימות והביזוי בתוך המוסכמות החברתיות. לתערוכה הנוכחית הם יוצרים הצבה תלוית־מקום המזכירה תבליטי אבן על שערי כנסיות מימי הביניים המקדמים את פני העולים לרגל. אלא שבמקום אבן הם יוצרים קיר תבליטי נייר טואלט המראה אברים אינטימיים, שלדים מרקדים את ה־Dance Macabre ודימויים קרנבליים, ומערבב הפרשות גוף, התרחשויות פרטיות ואפלות, עם הנשגב של יצירת האמנות.

בחלל הבא עוסקת אביטל כנעני כפסלת ורשמת ביחסים בין דימוי לריק, בין פסל לסביבה, ובאותה הנשימה יוצרת מרחב הלוכד את המתח בין האדם לטבע ובין המבוית לפראי. היא יוצרת חלל המורכב מנוף כחלחל מתמשך של הדפס אחד ארוך המשוכפל מספר פעמים, ובמרכז החלל מעמידה פסל שהוא מעין רישום שיצא מן הנייר אל המרחב. כנעני עובדת בתחריט כבפיסול – היא יוצרת חלל בתוך הנייר ומחוצה לו ומייצרת תחושה חומרית וקולאז'ית באמצעות שילוב של פלטות תחריט גזורות. כך, בחיבור בין ההדפס לפיסול, היא ממפה את מרחביו המופשטים של מצולות האוקיינוס. מולה עולים וצפים רישומיה הפיגורטיביים ובו בזמן מופשטים של אילנה חמאוי. אלה מתארים תמיד את הנוף שבסביבתה המידית: הרקיע המשתנה שהיא רואה בצאתה מהבית לגבעה סמוכה, האדמה והצמחייה שבשולי הדרכים שהיא עוברת בהן. העבודות הן פרי תהליך ארוך ובנוי שכבות רבות, כאשר היא נעזרת במחק כדי לחשוף את המתרחש מתחת לפני השטח. השינויים היום־יומיים הזעירים מתגלים ברישומיה כשגב סוער וגועש המכיל את כל מרחב הנייר.

המכלול החזותי המבליח מניירותיו הממוחזרים של צבי טולקובסקי פורש רפרטואר עשיר של סמלים ועיטורים לצד טקסט וצמחים מיובשים. העבודות, המאוגדות ב"ספר צליינות בארץ הקודש", מציגות רישום חד־פעמי ואינטואיטיבי בציפורן דיו ונגיעות צבעי מים על גבי נייר ממוחזר מייצור עצמי. ספר הציורים של טולקובסקי הוא מסע אקטואלי, היסטוריונוסטלגי המתרחש בין הנייר, הרישום והדימוי. דפי ספרים וניירות נמצאים במוקד תצלומיה של מיה גורביץ, הנראים כתחריטים או רישומים. גורביץ מתמקדת בנייר, בנוכחות שלו כמרחב, כמצע וכדימוי. היא מתמקדת בשבריריות הדימוי המתקיים בין המרחבים וההתרחשויות היום־יומיים ביותר ומחפשת את השחרור ממנו.

מכלול ההדפסים והגוף הפיסולי שיצרה עינת אמיר פורש סצנות של בריאה וראשוניות, מעין מערך של אטלסים שכמו נתלש מספר עתיק יומין. ההדפסים מורכבים מארכיון של דימויים צרובים המבוססים על תצלומי נופים שצילמה. אמיר משתמשת בצילום כחומר גלם, מפרקת אותו לשכבות, ומשתמשת בדיאלוג שנוצר בין הפוזיטיב והנגטיב ויוצרת מעין מאגר של נופים שבתוכם נשתלו דימויים חתוכים מתוך לוחות אחרים. באותו חלל, מיצב הציור והרישום של עידו מרקוס מציג מהלך חיים, התרחשות יום־יומית. דמויות אניגמטיות או אולי דיוקנאות עצמיים, נופים אקספרסיוניסטיים, מחוות משחקי קיפולים של תצלומים הלקוחים מכתבי־עת או מספרים היוצרות דימויים חדשים, דמויות המצוירות לא מהתבוננות אלא מתוך מצב רוחו של האמן, מתוך החוויה הרגעית שלו.

אנדי ארנוביץ מציגה יצירה תלת־ממדית המבוססת על דו־ממד ויצירה דו־ממדית המבוססת על תלת־ממד. עבודה אחת היא אובייקט שמלה או קימונו העשוי כולו פיסות תצריבים. העבודה עוסקת במעברים בין קונוונציות אמנותיות ובטיבן של הגדרות, שכן הבגד שיצרה אינו לביש והדימויים שעל ההדפסים אינם קריאים. העבודה השנייה שייכת לסדרה העוסקת בחוויית התמימות של הילדות ובניגוד שבין העולם החילוני, שבו ילדות קטנות מתלבשות כנשים מבוגרות, ובין העולם הדתי אורתודוכסי, המחייב אותן להתכסות מכף רגל עד ראש.

שי זילברמן יוצר מיצב נייר של חוקר, רומנטיקן ואספן, מעין טבע פנימי הזוחל ורוחש בתוך חדר בסדנה הפונה לכיוון מזרח, כיוון הר הבית, מחוז הקדושה, מוקד בין אלפי שנה של עלייה לרגל. זילברמן פועל כצליין של נייר, הלוקח, חותך וגוזר דימויים קיימים מתוך מגזינים, כתבי־עת, אנציקלופדיות וספרים מאוירים ומחברם יחד באמצעות "פוטושופ" ידני והתערבות ברישום גרפיט ודיו לכדי נופים סוריאליסטיים והיברידיים — מעין נופי חלום נוסטלגיים ומטרידים כאחד האוחזים בתוכם את הזמן וההיסטוריה של מקומות שונים המקובצים יחד.

כאקטיביסט אמנותי, פעיל שכונות ויוצר אמנות בספֶרה הציבורית, יורם בלומנקרנץ משתמש בחפצים מן המוכן ליצירת עבודות המגיבות לסביבתו המידית, להתרחשויות יום־יומיות ולאירועים חברתיים ופוליטיים. המחשבה על הסגמנט, על החלק — כיצד הוא מרכיב את השלם וכיצד הוא מפרק אותו מחדש — נמצאת בלב יצירתו. הרישום יוצר דימוי שהוא נייד, לא יציב, יוצר לרגע קט בלבד טקסט מטלטל ואלים במעין גרפיטי של אנימציה, ולו רק כדי להתפרק שוב לסימנים מרקדים על נייר. באותו חלל מציג ירון לפיד סדרת תחריטים על תצלומי עיתונות של חשודים המובאים בפני שופט ומסתירים את פניהם מהצלמים המנסים לחשוף את זהותם לעין הציבור. התחריט הוא צורת שעתוק של דימויים שקדמה לצילום ושימשה להמחשה בעיתונים עד אמצע המאה ה־19 ואף לאחר מכן. לפיד מפגיש את הצילום והתחריט ומנצל דווקא את החומריות העדינה של קו התחריט ואת האינטימיות שהוא מייצר על מרחב הנייר ליצירת דימויים הלוכדים רגעים "תיעודיים", אלימים ופגיעים כאחד.