על הפלורה של לארי אברמסון – בין האורגני למלאכותי

הפלורה היא דימוי מכריע באמנותו של לארי אברמסון, והיא מופיעה בציוריו והדפסיו במקביל ובמשורג מאז סוף שנות ה־70. דרכה הוא חובר למסורת ארוכה של ציורי צמחים ולהיסטוריה של אמנות ההדפס, האחוזה במחקר צמחים ובתיעוד סגולותיהם בספרי מדע מקצועיים או פופולאריים. בכך אברמסון קושר עצמו לציור הטבע הדומם ו"הממנטו מורי", לציור הנוף ולציור המיתולוגי והסימבולי – לב האיקונוגרפיה של האמנות המערבית. הדימוי הבוטני מתפרש גם כישות אנתרופומורפית, מעין גוף אנושי בזקיפותו האנכית מן האדמה כלפי השמים, בהתכופפותו הרכה כלפי מטה, בשכיבתו האופקית. דימוי הצמח – על פרחיו, גבעוליו, שורשיו, עקבותיו, צלו וצלליותיו – מהווה מפתח לחשיבה על הקשר בין האורגני למלאכותי באמנות ועל האפשרות שלה להיות נוכחת בחיים מבחינה ביקורתית, תרבותית והיסטורית.

אברמסון משתוקק לגדל צמחים בתוך הציור, להתייחס לציור כאל גינון, להכניס ענף חי אל תוך בד הציור, ללכת לסטודיו ובדרך למצוא ירוקת החמור או סביונים, למצוא עשב, סחלב או "שושנת יריחו" בתוך עציץ במרפסת הסדנה ומיד להפוך אותם למושא אמנותי. באותה הנשימה הוא תוהה על המוות בתוך הציור, על ניפוץ האורגני והחי כחלק הכרחי מפעולת האמנות שלאחר המודרניות.

תמי מנור-פרידמן, שאצרה את תערוכת היחיד "שושנת יריחו" של אברמסון בסדנה ב־2004, תיארה אותו כ"צייר־מרגל" האוסף ומלקט ומעניק פרשנות נוספת לממצאיו. ניתן לתאר את אברמסון כאלגוריסט שאינו ממציא דימויים אלא מחרים אותם על מנת לפרשם. תחת ידיו הופך הדימוי למשהו אחר, שכן אברמסון איננו מחזיר לו משמעות מקורית ראשונית שנעלמה, אלא מבקש להוסיף לו מובן אחר, להרכיב ערימה מצטברת של משמעויות.
על רקע הרומנטיקה ועליית הלאומיות במאה ה־19 נולדו גם מושגי הטריטוריה ונוף המולדת. ייצוגים של צמחייה מקומית, גילום הקשר בין האדם לאדמה ולנוף, היו חלק ממפעל יצירת הזהות הלאומית. אברמסון לוקח את רעיון המילון הבוטני, ששימש את ציירי בצלאל המוקדמים לפיתוח שפה המזוהה עם האתוס הלאומי על בסיס חיבור בין המורשת התנ"כית למדע, ומפרק אותו לפרגמנטים. כאמן הוא מבקש לפוגג את "קסמיו" של דימוי הצמחייה ובה בשעה הוא מתרפק עליו, על מורכבותו ועדינותו, על היותו סימן ציורי חלקי אך נכסף ליפעת הנוף כולה; הבוטני בצורתו זו מגלם את התרבות המערבית המושתתת על הכפפת הטבע למרחב הפיזי, הרגשי והמיתולוגי.
באמצעות הבוטני בוחן אברמסון מה בין אשליית הציור לכוח החי של מעשה האמנות מתוך המתח בין הפרגמנטים לשלם, בין קטעי הגוף למכלולו, בין פסולת וחורבות ההיסטוריה לנרטיבים ההיסטוריים של זיכרון וזהות, בין חלקי הצמח לאורגניות ההרמונית שלו. האלגוריה הבוטנית ביצירתו, הנשענת הן על ריאליזם דקדקני, הן על מחוות ציוריות טהורות, הן על היברידיות והן על צלליות מוקצנות עד לכדי אבסורד וגרוטסקה, מאפשרת לו לחבר בין המת לחי. המערך הבוטני שהוא מרכיב, מערך שפה חזותי ומילולי, מאפשר לו לזמן באופן ביקורתי, בועט ורפלקטיבי את תולדות האמנות המערבית על מנת להסיר את כישופה, לשלב את הכמיהה לנוף המקום, את תום שמי הילדות, עם כוח הבעלות, הכליה וההרס, את השבריריות עם היופי הנצחי.

לארי אברמסון עבד בסדנת ההדפס ירושלים כדפס־אמן במחלקות דפוס הרשת והתחריט כמעט מייסודה, מ־1975, למשך יותר מעשור. במקביל לעבודתו הטכנית בסדנה החל ליצור הדפסים משלו, הן בהדפס רשת והן בתחריט, ומאוחר יותר אף אצר בסדנה תערוכות וכתב טקסטים מחקריים בתחום. אופני המחשבה והעבודה הייחודיים להדפס, כמו גם ההיסטוריה והמסורת של המדיום ופריחתו באמנות הפופ והאמנות המושגית של שנות ה־60 וה־70 הזינו את אמנותו של אברמסון מראשיתה: "ההדפס הוא המעבדה האמנותית הקונספטואלית לכל תהליך העבודה שלי".
בתערוכה מוצג מערך מקיף של סדרות הדפסי הרשת והתצריבים וספרי האמן שיצר בסדנה משנות ה־80 ואילך, ובכללם שתי הסדרות "צמחיית ארץ ישראל" ו"Das kleine Blumenbuch", המשלבות ציור והדפס רשת. לצדן מוצגות עבודות בצבעי שמן על נייר מתוך הסדרות "מרגלים" ו"כתב חרובים".

במסגרת התערוכה מושק ספר האמן "בוטניקה" בעיצובו של מגן חלוץ ובהוצאת סדנת ההדפס ירושלים וגלריה גורדון, תל אביב.