סדנת ההדפס ירושלים חוגגת ארבעה עשורים שבמהלכם נוצרו בה אלפי הדפסים, במחלקותיה שולבו טכניקות אמנותיות מסורתיות עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות, ובין חלליה נפגשו אמנים, דפסים, אוצרים, משוררים, סופרים, חוקרים ושוחרי אמנות. רצף עשייה זה של אמנות ותרבות, הממשיך להתקיים בסדנה, מכונן מיתולוגיות של מקום, של אמצעי ביטוי, של מהלך אמנותי.

"מיתוס", כתב רולן בארת, "הוא דיבור… הוא אופן של מתן משמעות, הוא צורה". בארת משרטט את השדה הסמיוטי של המיתוס כפי שהוא בא לידי ביטוי בתרבות של זמנו, ובכך מתחקה אחר צורותיו, מנגנוניו ואופני פעולתו ביום־יום – כיצד הוא הופך את ההיסטוריה לטבע. אפשר לחשוב על הסדנה כמיקרוקוסמוס של האמנות הישראלית, אך גם כמַקרוֹקוסמוס: מקום של יצירה ומפגש בין־דוריים ובין־תחומיים היכול להציע היסטוריה חלופית, לא כרונולוגית, לתולדות האמנות בארץ בארבעת העשורים האחרונים – שונה מזו שהועלתה במסגרות אחרות וכפי שהיא באה לידי ביטוי בסדנה. הציר המרכזי המוצע בהיסטוריה חלופית זו הוא של ההתבוננות במיתוסים ובאופני הופעתם בעבודות. מיתוסים אלה, הקשורים בהיסטוריה, בנוף ובתרבות, מבנים את מערכות התפיסה ובאמצעותם הולך ומתכונן ה"אני" הקיבוצי והפרטי. במקביל הם עוסקים במרכיבים הטהורים של צורה, קו, צבע וקומפוזיציה, שדרכם מתנסחת האוטונומיה של האמנות.

החלטנו להציג שש תערוכות במהלך שנת 2014 – בכל פעם שתיים במקביל, כשהאחת היא תערוכת יחיד/ה בגלריה העליונה, והאחרת – תערוכה קבוצתית בגלריה התחתונה. מקבצים אלה יפרשו תהליכי מיתולוגיזציה ודה־מיתולוגיזציה על גילוייהם השונים באוסף הסדנה.

אורי ליפשיץ: תצריבים והדפסי אבן

היצירה הגרפית רחבת ההיקף של אורי ליפשיץ (1936–2011) משנות ה־70 ועד סוף שנות ה־80 נוצרה בחלקה הגדול בסדנת ההדפס ירושלים (חלק מהתחריטים שעליהם עבד בשנות ה־60 הודפסו בסדנה בשנות ה־70). ליפשיץ מצא בהדפס כלי ביטוי אידיאלי למעיין הרישום הבלתי נדלה שלו. ההדפס אפשר לו להתחקות אחר מקצב הקו ועוצמתו, לנצל את הזיקה של התחריט לנֶפַח ולתחושת פיסול, שאף הוא מרכזי ביצירתו (בתערוכה מוצגים שלושה מפסליו), ולהמשיך דרכו את הדיאלוג עם תולדות האמנות המערבית, שכן ההדפס שימש כלי עיקרי בידי אמנים ללמוד, לשכפל ולהפיץ יצירות מופת.

מתוך מעגל חיי היום־יום, מתוך מאורעות של לידה, גידול ילדים, אהבות ומוות, ליפשיץ חוצב בתצריבים ובהדפסי־האבן עולמות מיתולוגיים, מלאי ארוס ומאבק, קרנבלסקיות ושיגעון, כשהוא מתעמת עם כתבים דתיים קנוניים כמו התנ"ך, התלמוד והברית החדשה, מצטט מגויא, ורמיר וולאסקז, משרטט את דמויותיהם של איקונות פוליטיות ותרבותיות כמו הרצל וברנר ומציג את דיוקנאות בני משפחתו ואת דיוקנו העצמי כדמויות מיתיות, מלאכיות ושטניות, מציאותיות ושמימיות.