סדנת ההדפס ירושלים חוגגת ארבעה עשורים שבמהלכם נוצרו בה אלפי הדפסים, במחלקותיה שולבו טכניקות אמנותיות מסורתיות עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות, ובין חלליה נפגשו אמנים, דפסים, אוצרים, משוררים, סופרים, חוקרים ושוחרי אמנות. רצף עשייה זה של אמנות ותרבות, הממשיך להתקיים בסדנה, מכונן מיתולוגיות של מקום, של אמצעי ביטוי, של מהלך אמנותי.

"מיתוס", כתב רולן בארת, "הוא דיבור… הוא אופן של מתן משמעות, הוא צורה". בארת משרטט את השדה הסמיוטי של המיתוס כפי שהוא בא לידי ביטוי בתרבות של זמנו, ובכך מתחקה אחר צורותיו, מנגנוניו ואופני פעולתו ביום־יום – כיצד הוא הופך את ההיסטוריה לטבע. אפשר לחשוב על הסדנה כמיקרוקוסמוס של האמנות הישראלית, אך גם כמַקרוֹקוסמוס: מקום של יצירה ומפגש בין־דוריים ובין־תחומיים היכול להציע היסטוריה חלופית, לא כרונולוגית, לתולדות האמנות בארץ בארבעת העשורים האחרונים – שונה מזו שהועלתה במסגרות אחרות וכפי שהיא באה לידי ביטוי בסדנה. הציר המרכזי המוצע בהיסטוריה חלופית זו הוא של ההתבוננות במיתוסים ובאופני הופעתם בעבודות. מיתוסים אלה, הקשורים בהיסטוריה, בנוף ובתרבות, מבנים את מערכות התפיסה ובאמצעותם הולך ומתכונן ה"אני" הקיבוצי והפרטי. במקביל הם עוסקים במרכיבים הטהורים של צורה, קו, צבע וקומפוזיציה, שדרכם מתנסחת האוטונומיה של האמנות.

החלטנו להציג שש תערוכות במהלך שנת 2014 – בכל פעם שתיים במקביל, כשהאחת היא תערוכת יחיד/ה בגלריה העליונה, והאחרת – תערוכה קבוצתית בגלריה התחתונה. מקבצים אלה יפרשו תהליכי מיתולוגיזציה ודה־מיתולוגיזציה על גילוייהם השונים באוסף הסדנה.

הילה לולו לינ, נו ששש מת
2014-1996: תצריבים, הדפסי רשת, ספרי אמנית, מיצב

מקום שהוא חוץ ופנים גם יחד; טבע "טבעי" שהוא טבע מלאכותי, דימוי; פֶּה שהוא חור, רווח בין מילים; גלריה שהיא מעין חדר ניתוחים, שבו ניתן לחוש את נשימות החולים המרפרפות בין חיים ומוות. כאן קו הרישום הוא חוט רקמה, הוא צריבה בלוח המתכת; כאן שירה קונקרטית מתהווה כממשות באמצעות דפוס הרשת; כאן האובייקט המשוכפל בחלל הוא הגוף המוכפל בתצלומים, הוא שתי ידיה של האמנית המלופפות בצמר אדום – חוט חובש ומדמם, מגן וחותך. "המדומה נמצא הרבה יותר קרוב לממשי והרבה יותר רחוק ממנו", כותב מוריס מרלו-פונטי, בחיבורו העין והרוח. הילה לולו לין חוזרת ומצביעה על הגוף האנושי, על גופה שלה, כמקום שממנו ניתן להבין את העולם, לתהות לגביו, להתאבל עליו, ללדת אותו מחדש. הקו, הצריבה, השירים, הפעולות, הרישומים והמיצבים הם המשכים של הגוף ושל מקומו בעולם, ובו-בזמן מנכיחים אותו בתודעה.

שלושה קירות צבועים בירוק-כחול, פורשׂים באופן כרונולוגי את יצירתה של האמנית בהדפס. על כל קיר מוצג עשור של עשייה – תצריבים, הדפסי רשת וספרי אמנית – שנות התשעים של המאה ה-20, העשור הראשון של המאה ה-21, וכן העשור הנוכחי שבמסגרתו מוצג ספר אמנית חדש. כותרתו "נו ששש מת" היא כותרת התערוכה כולה. בלב הגלריה מתקיימת ההתרחשות של אובייקטים במרחב. זהו בו-בזמן חדר ילדים ומתחם קליני – מרחב שזמני העבר והווה מתערבבים בו ומעוררים תחושה של אמפתיה ואימה גם יחד. הוא מוקף בבד שיפון שקוף, אשר מבעדו נראות-לא-נראות העבודות שעל הקירות. משטח המגירות שבמרכז עטוף בבד חיתול. עליו תפורים זה לזה בחוט אדום שני כיסאות קטנים שרגליהם מפוחמות. הם עומדים על משטח בלטות, הנתון במסגרת בטון. רכוּת פוגשת בנוקשוּת, שבריריוּת פוגשת באלימות, טבע פוגש בדם. ארבע המגירות העליונות מתחת למשטח נותרות פתוחות וחושפות ארבעה הדפסי טקסט חדשים. הדימוי החזותי פוגש בדימוי הלשוני במרחב. בכניסה המזרחית לחלל הגלריה תלויה שמלה וחורים בתוכה. הבגד הוא גוף, הוא מיכל, הוא ריק, הוא ממשוּת, הוא האובייקט והעטיפה גם יחד.

המהלך ההיסטורי לצד זה העכשווי המבנים את התערוכה מגלים את הממד החזרתי ביצירתה של הילה לולו לין. כלולים בו מילים, דימויים ומוטיבים – כולם פרגמנטריים, חלקיים, מנותקים. הם אינם מחליפים אלו את אלו אלא מחזקים באופן הדדי את נוכחותם וגלגוליהם השונים, מצביעים בביקורתיות על טבעם המלאכותי, האידיאולוגי, מפרים את מקסם השווא של השלם ההרמוני ואת אפשרות קיומו.