דיוקן עצמנו: על ההדפסים של משה גרשוני
אירנה גורדון

משה גרשוני (נולד ב-1936) יצר בסדנת ההדפס ירושלים ספרי אמן ומאות תצריבים והדפסי רשת בשנים 2005-1982. גרשוני זיהה בתחריט את המדיום הגרפי החומרי ביותר שבאמצעותו יכול אמן להגיע לכל אדם ולכל בית. הוא בחר לצקת בו את מרחב הגופניות של המילה ושל המחווה הציורית בגודש שאינו מרפה ועד לגרפיטי מרוח על "קירות" הנייר, או לחלופין, עד לריק שחור אינסופי. "החומריות המיוחדת של לוחות הברזל הצרובים גילתה לי מחדש את העוצמה שבקיבוע של הדימוי והדפסתו שוב ושוב. בעצם עניין ההדפסה החוזרת מהלוח מצאתי אישור שלדימויים שלי יש תוקף, גם כאשר הם אינם נובעים ישירות מהיד המציירת, אלא עוברים תהליך 'מלאכותי' של העברה טכנית דרך 'פילטרים' כימיים ומכאניים. התיווך הטכני הזה פתח בפני אתגרים חדשים" (גרשוני בראיון שערך עמו לארי אברמסון, 1984). במקביל ובאותה רוח של תעוזה, עונג ומהפכנות יצר בטכניקת הדפס הרשת עבודות רבות, שבחלקן ניצל את אפשרות הרובדיות של הטכניקה עד כי הן מזכירות בחומריותן את התחריטים, בעוד שבעבודות הדפס רשת אחרות השתמש בגלוי ובמודע בפן הפַּמפְלֵטי, הכרזתי, של הטכניקה.

האיקונוגרפיה בהדפסים מובהקת וחוזרת על עצמה באינספור מופעים, מציגה את חיותו של הדימוי, של הטקסט ושל הרקמה החיה ביניהם. זאת באמצעות השכפול והשיבוש, שהם חלק בלתי נפרד מהמדיום. כאמנים אחרים של המאה העשרים גרשוני משתמש ביודעין בהיסטוריה של ההדפס כאמצעי להפצת דימויים וטקסטים, כאמצעי ללימוד, למחאה ולתעמולה. הוא קושר את ההדפס לפעולת האמנות המתבוננת בעצמה, בחומריה ובתהליכיה ובו בזמן רותם אותו לבחינת אלמנטים לשוניים וסימבוליים, כמו מילים ומשפטים מן המקורות – התנ"ך, מחזור התפילות וספרות החכמה היהודית – ומן המציאות הישראלית – השירה הציונית, שירת ארץ ישראל החלוצית, שירי חיילים ושירת תש"ח – וכמו סמלים כגון הדגל, מגן הדוד, הסהר, הצלב, ודימויים צמחיים הקשורים לטקסים, למסורות ולנוף הארץ, ובה בעת למטפורות של מיניות, יופי ותשוקה.

בשנת 1982 החל גרשוני לעבוד בסדנת ההדפס ירושלים בעקבות הזמנתו של אריק קילמניק, ויצר שמונה סדרות תחריטים וארבע-עשרה סדרות של הדפסי רשת שנכללו תחת הכותרת הגדולה "רקפות", דימוי המלווה אותו במכלול יצירתו, עם סדרת הציורים הגדולה ח"י רקפות ועבודות אחרות מאז שנות השמונים ואילך. "הווגטטיביות [הקשר לעולם הצומח] קרובה לי עוד מהילדות. שנות החקלאות הגבירו את זה", אמר גרשוני (קטלוג *גרשוני, מוזיאון תל אביב). הֶקשר ביוגרפי זה הופך בהדפסים לקומפוזיציות גדושות בדימויים המורכבים מעלים, עצים ופרחים. דימויים אלה תלושים מן הטבע, מן האדמה, חסרי מקור, אורנמנטאליים וגופניים, משועתקים, מפוזרים כזרעים ברוח, משולבים בסימנים גרפיים, כמו סימני השאלה, הנמצאים בתווך שבין הציור לכתב. יחד הם מגלמים את הפער בין המסמן למסומן. בד בבד גרשוני משהה את פרשנות הטקסט על ידי הצגתו כרישום של מופע ראווה חזותי שהוא רישום חי של קול הזיכרון שלו מילדות ועד בגרות וזקנה. בעבודות מסדרת בודפשט שיצר בעקבות ציורי קיר מבית כנסת ישן בבודפשט, טביעת ידו של האמן משתלבת עם הסמלים היהודיים וטקסט התפילה, והופכת למעין כתובת גרפיט על זמנית הממזגת את אופק העבר וההיסטוריה היהודית באירופה עם אופק ההווה היהודי-ישראלי של סוף המאה העשרים. בסדרה אל מלא רחמים דימויי הרקפות והכלניות הופכים מתצריבים שחורים-חומריים של שקיעה וזיכרון להדפסי רשת גרפיים-פופיים בצבעוניות בוהקת ומתריסה, ועמם משנה פניה גם תפילת הקדיש "אל מלא רחמים", הקורעת שערי שמים. בעבודה כי החיים יודעים שימותו נותר רק המשפט הנוקב כשהוא מופיע בהיפוך, טובל באקוונטינטה שחורה. המילה היא בגדר רדי-מייד ורישום גם יחד. היא מבקשת להופיע כייצוג חזותי, תובעת משמעות חדשה. לעומת זאת, סדרת שמונה הדיפטיכונים חפה לחלוטין מטקסטים. משטחי הצבע העזים של התצריבים בסדרה מכילים בתוכם את מערבולת היווצרותם של הדימוי והמחווה הציוריים מתוך מרחב הצבע, ואת שקיעתם בו מחדש. גם את סימן הטלאי הצהוב הופך גרשוני לשדה צבע מושגי-מדיטטיבי, ובו בזמן מנכס אותו כסימן אוטוביוגרפי בתצלום ילדות.

גוף עבודות ההדפס העצום של גרשוני מתחיל מן העצמי: מתמונת האמן כילד, המועברת כתצריב צילומי, דרך טביעת אצבעו בשעווה הרכה ועד לטקסטים חוזרים המעידים על נוכחותו. הוא חוזר על עקבותיו אלה שוב ושוב, וחזרתיות זו, המגולמת בעצם יכולת השכפול של המדיום, מאפשרת לו לקבוע את גבולות החוויה האמנותית, את השפה הפנומנולוגית שבה היא מתהווה. בכל חזרה נולדים הדימוי והטקסט מחדש, כך חוזר הדיוקן העצמי שלו כזוג עיניים וגבות, כחורים שחורים, כעקבות ידיו וכמשפטים בגוף ראשון, כמו "הנני", "משה גרשוני היה פה" או "פיתיתני"; כך חוזרים הברושים כלהבות, כנזילות, כרמיזות ידיים; כך מופיע הזֵר כעיגול מושגי ורוחני – זר יום הולדת של ילד, זר אבלות של נופלים במלחמות, מעגל של תנועה, מעגל של חיים ומוות.

גרשוני מציף בעוצמה יתרה, את הדיאלקטיקה של הטקסט והכמיהה לחזותי, שהם בלב המורכבות והקונפליקט של הזהות היהודית-הישראלית, כמו גם ביסוד האמנות המודרנית והעכשווית. לפנינו דיוקן עצמי שהוא דיוקן קיבוצי, המתהווה מתוך חיי האמן ומתוך חיינו אנו, כמו גם מתוך מותנו הצפוי. הוא נוצר ונמוג ושוב נוצר מתוך המערבולת או המנהרה של הדימוי והצבע הטבועים בנייר. הוא מציף זיכרונות היסטוריים, מלמולי ילדות, טקסים ציבוריים ומרד ברחובות. זהו דיוקן חושני, אלגי, ומושגי כאחד. זו היא הכתובת על הקיר, על קיר הנייר, על קיר האמנות, זועקת ביופי ובכאב.