אוסף ההדפסים הייחודי של הסדנה מאפשר התבוננות בין-דורית על סוגות אמנותיות מרכזיות, שאחת מהן היא המופשט על ביטוייו השונים. בתערוכה הנוכחית בחרנו להציג עבודות מופשטות שהפיגורטיווי נוכח בהן באופן מרומז. נוכחותו יוצרת מתח מתמיד אצל הצופה. המופשט בעבודות מתהווה מתוך ההתמודדות עם מצע ההדפס, עם הסריג המושגי ועם מקצב הקו במרחב הציורי. התמודדות זו ניזונה, בה בעת, ממקורות השראה פיגורטיוויים – נופים, חללים פנימיים וזיכרונות אישיים. מיחבר העבודות מתווה את מהלך ההתבוננות: ראשיתו בהדפסי-הרשת המינימליסטיים של משה קופפרמן, שבהם ישנו סריג מצומצם ונוקשה על מצע של נייר מונוכרומי. היחס בין מצע לקו יוצר מעין מפה אמנותית המרמזת על מכלול יצירתו של קופפרמן ועל היסודות העומדים בבסיסה, כאשר סדירות הקווים יוצרת שקט מדיטטיווי המכוון אל לב ליבו של המעשה האסתטי. יעקב דורצ'ין יוצר סריג חומרי-פיסולי באמצעות שימוש ב"פח דמעות" כמצע לתצריבים. בחירתו, שלא לחתוך את הפח אלא להכניס את שוליו הקעורים אל תוך ההדפס, היא קריאת תגר על הקונוונציה המרובעת של ההדפס בפרט, ושל הדו-ממד בכלל. הרישום האנגרטי, שמאזכר דימויים של חרקים ונוצר באמצעות משחזת צד, מנהל דיאלוג מתמיד עם המצע: רגע נברא ממנו, ורגע נבלע בתוכו. ההדפסים של שרון פוליאקין הם נופים חסרי גבולות הנפרשים אל האינסוף, מעבר לגבולות הנייר, מעבר לקו אופק כלשהו. האם אלה שדות שהעין טובעת בפראיותם, נאחזת פה ושם בעקבות אדם: גדר עזובה, עץ כרות? או שמא אלה צפונות המרחב הציורי, עקבות לוח המתכת ועליו פעולת האמן המסרבת לפרשנות ומבקשת התמודדות עם האקט האמנותי עצמו? תצריביו של יחיאל שמי נולדו מתוך לוחות המתכת האדירים של אניות ששימשו אותו לפסליו המודרניסטיים. בדומה לפסלים, גם בהדפס הוא חוקר את איכויותיהם החומריות של הלוחות – את הקלילות, התנועה והשקיפות הנעלמה של גשמיותם. התוצאה היא קונסטרוקציות קוויות היוצרות חוויה של מוביילים גדולי ממדים. אוריאל מירון בוחר באלמנטים דקורטיביים בחלל הסדנה ובדימויים מתוך חוויותיו האישיות כמו זה של הלוויתן או הבית כדי לחקור את המעברים בין הדו-ממד לתלת-ממד ואת שבריריות הגבול ביניהם. הוא יוצר קומפוזיציות עדינות של שכבות מרקמים בעלי טונליות משתנה ושל קו רישום המצוי בזרימה מתמדת, בניסיון לדחוק עד לקצה את הקונקרטיות של צורות ואובייקטים. רעש גדול עולה מתוך תצריביה הגועשים של לאה ניקל. זהו שאונה של פעולת האמנות, זוהי השמחה שבמקצבו של הקו ובכוחו של הכתם. באמצעות חומריות צבע התחריט השחור יוצרת ניקל קליגרפיה מופשטת, כתב-יד ונפש של יצירתה. את הצבעוניות המאפיינת אותה היא פורשת לתחריטים מונוכרומיים בצהוב ובירוק-כחול אשר יחד עם התחריטים השחורים מרכיבים מעין שירי הייקו חזותיים. הדפסיהם של כל האמנים בתערוכה מציעים איזונים שונים בין המופשט לפיגורטיווי – נקודות שקט גלויות וסמויות המכוונות את עינו של הצופה.