מעברים נזילים: על התצריבים של סיגל צברי

סינקופה במוזיקה היא סטייה מפתיעה מן הקצב. יצירותיה של סיגל צברי בהדפס מרכיבות צליל והטעמה עדינים, חרישיים ומפתיעים בבהירותם ובנוכחותם השונה במובהק ממכלול עבודתה. אלה הם רגעים חמקמקים שאינם נלכדים בציורי השמן, אלא דווקא בתצריבים בעלי עוצמה רישומית ומנעד אינסופי של וריאציות.

צברי הוזמנה לעבוד בסדנת ההדפס ירושלים לפני כארבע שנים, ומתוך עבודה ארוכה עם לוחות המתכת החלו לצמוח תצריבים, כמו מתוך עצמם, כשהם מבוססים על שאריות של רישומים, שרבוטים נלווים, שלא תוכננו להיות בסיס לציור. באמצעות שימוש במגוון רחב של טכניקות תחריט, הופכים מצבי הביניים של התצריבים, הסמויים על פי רוב, להיות בעבודתה של צברי היצירה עצמה – מעין רגעים הגותיים מחוץ לזמן, אפשרויות חקירה, מחשבות משוטטות, מצבי תודעה משתנים וחמקמקים. נושאי התצריבים נראים ברובם מרוחקים מהאישי ומהאוטוביוגרפי – סוסים בנופים אנונימיים, תפנימים אפלים, סצנות נגינה אידיליות. אולם למרות הרושם הראשוני, העבודות פורצות וחוזרות למקום הפרטי ביותר, זה של החלומות, השרעפים, ההרהורים בהקיץ – כל אותם רסיסי חיים שלא ברור אם היו או לא היו. צברי, שמצויה בדיאלוג מתמיד עם תולדות האמנות, חָברה גם בהדפס להיסטוריה הארוכה של המדיום ככלי לימוד, העתקה והפצה. היא בחרה להידבר עם סצנת “ניצחון קונסטנטינוס על מקסנטיוס” מתוך מחזור “הצלב האמתי” של פיירו דלה פרנצסקה (1452 – 1466) , על עומס הפרטים שבה – מערך סגור ומתוזמר של תהלוכת ניצחון ונוף של מים ועצים המתפתל לו מאחור – ועל כתמי המחיקה שבה. אלא שצברי מכווצת אותה לכדי דמותו של הסוס הפונה לצופים בצדה השמאלי של התמונה, בלי הרוכב שעליו, ומעמידה אותו כנגד קרעי הנוף החלומי הנשקף מבין צבא הסוסים והלוחמים במרכז הקומפוזיציה. התוצאה היא תצריב שכולו מעברים נזילים בין נפחים לצורות, בין גוונים לריקות ובין חזית לרקע – כולו מחשבה על מהות הציור: האם הוא צורה ומצבורי קווים בנויים או כתם נזיל חסר גבולות מוגדרים הנתון לשינוי תמידי.

המתח בין החולף, הארעי, ליציב ולנתפס, בין המושלם ללא מושלם, בין הממשי למדומיין, נפרט בתצריביה של צברי למצבים נפרדים, ליצירות עצמאיות. את שיאו ניתן למצוא בתצריבים של תפנימי הסטודיו – המקום הקרוב לה ביותר, שם מתקיימת ההתמודדות היום יומית שלה כאמנית עם נושאים שהם בלב המעשה האמנותי: מהות הייצוג, היחס בין הטבע לרציונל הפנימי של יצירת האמנות, הכמיהה ליפה מתוך המכוער, השאיפה להרמוניה לצד הצורך לפרוע ולמתוח את גבולות מסורת הציור הריאליסטי, שבתוכו היא חיה ונושמת. האובייקטים היום יומיים הנמצאים בחלל הסטודיו משילים מעל עצמם את נוכחותם האגבית, הרגילה ועוטים על עצמם ממד מסתורי, לא פתור. האינטימיות של הסטודיו הופכת בתצריבים לחוויה מתעתעת, משחקית ומטפיזית גם יחד. ואילו הנוף הישראלי הטיפוסי הנשקף מן הסטודיו, של שכונות חסרות חן מגובבות גגות ודודי שמש, הופך בציורים, וביתר שאת בתצריבים, לקורן אור נגוהות, מקום שיופיו נובע מתוך הלא צפוי והמובן מאליו.

תצריבי הדיוקנאות שיצרה צברי לסידון רוטנברג, האמן והדַפס-אמן, שליווה אותה ועבד לצדה שבוע אחר שבוע במהלך כל שנות עבודתה בסדנה, מבטאים אינטימיות גדולה, אינטימיות של מעשה האמנות, אשר בדרך כלל יש בו גיבור אחד, וכעת זהו דיאלוג של שניים (אף רוטנברג יצר את דיוקנה של צברי בתצריב).

מסעה של צברי במרחבי ההדפס מוליד עולמות חדשים המשיקים לאלו שבציוריה אך גם נבדלים מהם ביכולתם להציב אופנים מרובים של אחיזה בדימוי, בין שהוא בסטודיו או בנוף הפתוח, בין שהוא דיוקן, סצנה אינטימית או התייחסות לתולדות האמנות. הבלתי ניתן ללכידה נלכד לרגע בתצריביה, כמו ברשת פרפרים, ומיד חומק ומשתחרר. כך היא מצליחה להעלות מתוך המדיום נוכחויות חזותיות חדשות, שקולן הצלול והמפתיע מהפך שוב ושוב את מהלך ההתבוננות.