"הנביאים פינת שבטי ישראל" הוא פרויקט חדש שיצרה האמנית שרון פוליאקין במהלך קיץ 2017 במסגרת מלגה מיוחדת של הסדנה. הוא מוצג בכל מרחב הגלריה התחתונה ומורכב מכ-100 עבודות חדשות המשלבות תחריט, הדפס רשת, הדפס דיגיטלי, רישום וציור. הפרויקט התהווה מתוך הסדנה כבניין היסטורי וכאתר של יצירה אמנותית, והוא פורש מערך חזותי, היסטורי, נפשי, קולקטיבי ואישי –תערוכה אבולוציונית ורב-שכבתית של דימויים צפים ושוקעים, משוכפלים ומשובשים. שכבות ופעולות אנושיות המבוססות על מפות של ארץ כנען בתקופת המקרא, של מסעות הצלב ופלשתינהבימי הביניים ושל ירושלים מתקופות שונותלצד דימויים מתוך תולדות האמנות וייצוגים של ההווה הפוליטי-חברתי בישראל של היום. טכניקות ההדפס הופכות תחת ידיה של פוליאקין, ציירת, אמנית הדפס ובעברה דפסית-אומנית, לפעולה משולשת –ארכאולוגית, ממפה ומתחזה: באמצעות ההדפס היא קוברת דימויים ומעלה אותם באוב, בוחרת סימונים ומיפויים היסטוריים שחלקם נוצרו כתחריטים בודדים או כחלק מספרים, מעניקה להם חיים חדשים ומעלה באמצעותם שאלות על מושגים של זמן, ייצוג ואמת.

אנחנו נכנסים לגלריה התחתונה מכיוון דרום,לפנינו נפרשות שתי סדרות האחוזות זו בזו: האחת היא סדרת אקווטינטותשחורה (ללא כותרת), המסמנת את מוצא עבודתה של פוליאקין כאמנית תחריט הצורבת את דימוייה בלוחות המתכת. העבודות הן מעין פוטוגרמות, רוחות רפאים של אובייקטים הקשורים לסדנה, להדפס, לאמנות ולמוזיקה (פוליאקין ניגנה בפסנתר בעברה) כמקור השראה מתמיד אך חמקמק, שרידי אירועים וחפצים המופיעים כהבזקים טורדניים: חרטים, מכחולים, אנקולים לתליית כלי עבודה בסדנה, סורגים המכסים פתחי חלונות קטנים בבניין, פטישי פסנתר ודוושותיו. הדימויים בסדרה, כמו בשאר העבודות בתערוכה, הופיעו אצל פוליאקין בעבר, בעיקר בציורים וגם בפסלים. הפעם, בהדפסים, הם עולים וצפים לא כזיכרון של האובייקטים גופם אלא כזיכרון הופעתם בהיסטוריה של יצירתה. הם מצביעים על נקודת הזמן שבה נוצרו ומתנתקים ממנה, משתנים, מאותתים על המקור במובן של נקודת חזרה.

על בסיס האקווטינטות יצרה פוליאקין סדרה אחרת, אדומה, שאף היא מוצגת בחלל הכניסה, ובה היא כיסתה חלק מתצריבי האקווטינטות והדפיסה עליהם שכבת הדפס-רשת של רישומי פרחים, סייפנים אסופים וקשורים או פתוחים ופרושים כמניפה, של משטחים בצבע נייר עיתון, של שרידי המצעים שהוטבעו במקור על האקווטינטות, של שרידי רישומים שלה, קווים וירטואוזיים נוכחים-נעלמים היוצרים דימויים ומפרקים אותם, מחול לירי העובר מהדפס להדפס.

בארמון הוותיקן שברומא, בדרך לקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו, שוכנת גלריה מרהיבה של פרסקות מפות איטליה שהוזמנו ב-1580 על ידי האפיפיור גרגורי ה-13. כך מופיע המיפוי כדימוי ראשוני, מקדים לפסגת הייצוגים הרנסנסית של הקפלה הסיסטינית. בגלריה של הסדנה פוליאקין מאמצת את אמנות המיפוי ומפרקת אותה. אנו ממשיכים בעקבות עבודתה, כפי שמעיד הכיתוב בערבית ובעברית על גבי התצריב השחור העגול התלוי גבוה מעל אחת הקשתות בחלל המרכזי – אחד מארבעה תצריבים המפוזרים בין החללים השונים ומסמנים את ארבע רוחות השמים, מנכיחים את הארכיטקטורה המוסלמית של הבניין, את השתייכותו ההיסטורית – בניין שנבנה ב-1865 על ידי משפחת תורג'מן בירושלים העות'מנית, את מיקומו בדרך לעיר העתיקה אך מחוץ לחומותיה, משקיף על קדושתה המסוכסכת. בעת הכתיבה על תצריבי רוחות השמים הזמינה פוליאקין את שייח סמי, אחד הפועלים הערבים המשפצים בימים אלה את בניין הסדנה, לכתוב בערבית על הלוחות והוסיפה אחריו את הכיתוב בעברית. בשתי השפות מופיע הכיתוב הפוך, שכן על הלוח הכתב קריא, אך בהדפסה הוא מתהפך.

אנו נכנסים לחלל המרכזי,שבו מתחת למשושה התקרה – השמים – הציבה האמנית על הרצפה מראה משושה הנתונה בתוך מבנה עץ נמוך, כמעין סֶבּׅיל (מתקן עותמני לשתיית מים). במראה משתקפים ומשתכפלים החלל כולו, הצופים ויצירות האמנות. חיי הבניין מונכחים, והוא כמו מצביע על עצמוכיישות חיה.מסביב למראה המשושה פרושה הסדרה הכחולה- Addiction to Texture – התמכרות למרקם. הסדרה נולדה מתצריבים קטנים שנסרקו והודפסו לכדי עבודות דיגיטליות גדולות פי כמה, החושפות כל קו, כל חריטה, כל חלק ממרקם המתכת והנייר. אלו הם שדות כחולים של קדושה, או אולי קדושה מתחזה, כמו הטכניקה. הם מורכבים מסימנים גלויים, כמו דגל מתנופף, אך בעיקר פורשים סימנים אקראיים ממרחבי הלוחות שהצופים מסתחררים על ידם, לכאורה מבינים את משמעותם, אך לא לאשורה. מולם ניצב מיצב תלוי-מקום רישומי ענק הנושא את הכיתוב "סך כל הקשתות" – סך כל קשתות הבניין, גופי התאורה, הקווים, הפתחים, המעברים, האפשרויות לשיטוטים. בהדהוד לתחריטי "בתי הכלא של הדמיון" של האמן האיטלקי ג'ובאני בטיסטה פירנאזי מן המאה ה-18, הקומפוזיציה האדריכלית הנוצרת היא פנטסטית, מתעתעת, מצביעה על עצמה שוב ושוב, כלואה ואין-סופית במרחבי הקיר. כנגד המיצב הציורי שעונים חרטי ענק, כלי אמנות ייחודיים, או שמא הם כלי מלחמה.

בדרכנו צפונה אנו פוגשים מולנו את העבודה הציירת בדרך לעבודתה, שבה נראית דמותה כשהיא מטושטשת מבעד לקווי רישום אינטנסיביים. ואנחנו כמו הולכים בעקבותיה, אך העקבות מתעתעות, שכן העבודה היא תצלום הצל של האמנית, עליו היא רשמה, ואת הרישום סרקה והגדילה – זהו כבר אינו הרישום עצמו, והדמות איננה היא עצמה אלא זיכרון. הרישום-הדפס הזה, שהנו מחווה לציור של וינסנט ואן גוך "הצייר בדרך לעבודה" מ-1888, מגלם עבור פוליאקין את מלאכת הכפיים של האמנות, המתעצמת בתהליכים העמלניים של ההדפס, ואת הרוחני הנחצב מתוכה.

פוליאקין ממציאה דימויים, מנכסת אחרים, והופכת אותם לשלה. בתהליך זה היא חושפת את המטמורפוזות שהדימויים יכולים לעבור בצורתם, בתפקידם ובמשמעויות שהם נושאים מן העבר אל ההווה בממד האישי ובממד הקולקטיבי, תרבותי. אם בתחילת דרכה היא הביאה את ההדפס לציור, הרי שכעת היא מביאה את שכבתיות הציור ואת דימוייו אל ההדפס, ויחד עמם גם את שדות הצבע המבצבצים זה מבעד לזה. כך בסדרת הדפסי-הרשת הגדולים "חלון למזרח" שבחלל הצפוני-מערבי, סדרה שנעשתה על בסיס הגדלה של מפות פלשתינה מספרו של הכומר וההיסטוריון תומס פולר מן המאה ה-17 ומפת הנחלות של שבטי ישראל מאת אהרון בן יעקב, הלקוחה מהגדה של פסח משנת 1695. המפות הועברו בדפוס רשת ועליהן שכבות-שכבות של דימויים ומשטחים. כך חלקים מהן גלויים וחלקים מכוסים, "חבושים" וחתוכים על ידי שכבות אחרות של דימויים – ציפור קשורה, קשתות, ירחים או שמשות, מכחולים, כוורות של ארץ זבת חלב ודבש. ה"חלון למזרח", כל אותם מסעות חיפושים וכמיהות אוריינטליסטיים-רומנטיים, חילוניים-ציוניים ודתיים-משיחיים מתנקזים לא החוצה אלא פנימה, מהדהדים אלה את אלה, משתקפים אלה באלה, כבחדר מראות או במבוך ללא מוצא. באותו חלל מוצגות גם סריקות של שקפי המפות הללו שפוליאקין ריטשה ועיבדה כמו היו לוחות מתכת. הסריקות אמנם הודפסו בהדפסה דיגיטלית, אבל הופעתם הסופית מדמה תצריב ואף מתחפשת לתצריב מבחינת אופי הנייר והטבעת שקע לוח המתכת בו.

מזרחה מן החלל המרכזי נגלית בפנינו משמאל הסדרה "פועלים", שגווניה אפורים-חומים-ורודים, סדרה המורכבת מדיוקנאות של פועלים ערבים שרשמה פוליאקין בעת שעבדו בסלילת כביש באזור השרון. פניהם מורכבים ממספר שכבות רישום שהודפסו בהדפס-רשת על גבי תצריבים מופשטים שיצרה בעבר על ידי הטבעת שקית ניילון על שעווה רכה. בפתח החלל מקדם את פני הנכנסים ההדפס 'אם ובנה', אף הוא על מצע תצריב שעווה רכה ועליו רישום בהדפס-רשת. הרישום נוצר בעקבות תצלום של אישה פלסטינית הנושאת את ילדה לאחר שביתם נהרס. הן הפועלים והן האישה מופיעים כדימויים תזזיתיים, מרובדים במפגין, מסרבים להתפענח עד הסוף, להיות מובנים מאליהם.

מיד בחלל ההמשך העבודה גלדיאטורים – הדפסה דיגיטלית של עבודת רישום על גבי בסיס העתק תצריב המתאר את בית הספר לסיף של ליידן בהולנד, מן המאה ה-17. כאן הופכים הכידונים/חרטים/מכחולים השעונים בחלל המרכזי לקווי הגשם שבהדפסי העץ של האמן היפני אוטגאווה הירושיגה בן המאה ה-19, למשיכות המכחול בציורים של ואן גוך שאף הוא הושפע מהירושיגה, ואף לגשם החיצים בסרט מקבת של הבמאי היפני אקירה קוראסאווה. ובה בעת הם חוטים על נולים הנארגים מעצמם, קווים המתכנסים לנקודת מגוז, תלמים בשדה חרוש. בסדרה "מזכרות", המוצגת באותו החלל, האלכסונים המקבילים והחותכים, שנוצרו הפעם בדיו סינית, כולאים אל תוכם דימויים של שרידים "קדושים" מהיסטוריית הדימויים של האמנית: פרחים, שפופרות צבע, דיוקן עצמי כגמד.

בסופה של הדרך ניצב התצריב "מזרח" שעון כנגד החלון, ומדרום לו בחלל הסמוך–הסדרה "מה שקורה בלב פשוט קורה", שהיא מחווה למשוררת חדווה הרכבי ולשירהּ שזו כותרתו. העבודות בסדרה נוצרו על ידי סריקת לוחות הפליז של התצריב (שבמקור היו קטנים), אשר הולידה את הצבע המוזהב, ובמקביל סריקת הדפסות התצריבים. הסריקות, שמשלימות זו את זו, הורכבו בתוכנה דיגיטלית והודפסו לכדי עבודות מונומנטליות. אלה פורשות דו-קרב בין כוחות מתפשטים של זהב ושחור, מתכת ונייר, חריטה וסריקה. בשיר מתארת הרכבי מאבק שותת דם בין אהבה לעצמיות, בין פנים לחוץ, בין שפיות לדמיון: "נִגְמַר. נִגְמַר. זֶה נִגְמַר" אָמַרְתְּ/ פַּעַם, בַּטֶּבַע, בַּחֲלוֹם – הוֹ כַּמָּה הָיִיתִי מְאֻשֶּׁרֶת בַּחֲלוֹם מִזֶּה – כְּאִלּוּ נוֹעַדְנוּ לְזֶה – וְהָיִינוּ רָצוֹת לִקְרַאת/ "הַדִּמְיוֹן, עִם הַדִּמְיוֹן, לְצַד הַדִּמְיוֹן, לִפְנֵי הַדִּמְיוֹן, יוֹתֵר מַהֵר מֵהַדִּמְיוֹן" אָמַרְתִּי/ "מִישֶׁהִי נִטְרֶפֶת דַּעְתָּהּ" אָמַרְתְּ/ "מַה שֶׁקּוֹרֶה בַּלֵּב, פָּשׁוּט קוֹרֶה" אָמַרְתִּי." בשולחנות התצוגה שבמרכז החלל מוצגות עבודות תצריב עם הדפס רשת קטנות הנקראות אף הן מה שקורה בלב פשוט קורה ומבוססות על סריקות הלוחות הקטנים של התצריבים הגדולים ועל מפות עתיקות מאוסף הספרייה הלאומית המתארות את ירושלים הארצית והרוחנית לצד סצנת נוח והמבול מהקפלה הסיסטינית, תחריט חדר פלאות מן המאה ה-19 ועוד. אלה הם מעין חומרי ארכיון היצירה של האמנית, כששחור הדיו של התחריט כמו מתפשט עליהם, מכסה ומכתים אותם, מערפל את הייצוג שהם נושאים.

פוליאקין מציגה בתערוכה מהלך אדיר ממדים המתפרש על זמנים, אופני ביטוי ומרחבים ממשיים ודמיוניים. היא יוצרת גוף עבודה שדן במתח ובהפרייה שבין מקור לשכפול, בין מדיום לדימוי, בין חומרלרוח. זהו דיוקן של תהליך היצירה ושל עבודת האמנות בתוך המרחב שלה, דיוקן המתעצב בגיאוגרפיה ובהיסטוריה מסוימות המותכות לכדי הוויה של מעברים, הוויההממפה את שלא ניתן למיפוי, אוחזת במה שלא ניתן לאחיזה, בעודה מבקשת ללכוד את המיית הלב היחיד.