"לפלטת הנחושת יש יכולת לאצור שכבות רבות של אינפורמציה. ניתן לעבוד עליה בצורה אחת ואחר כך לעבוד בצורה אחרת וההדפס יראה את כל הזמנים האלה ברגע אחד."
[ג'ספר ג'ונס מתוך שיחה עם כריסטיאן גילהר, 1979]

זוהי תערוכת מחווה לטכניקה. טכניקת התחריט, למרות חשיבותה הרבה, נתפשה ונתפשת עדיין, כקרובתו הענייה של הציור. רק מי שביקר בסדנת הדפס וראה אמנים ודפסים בפעולה מבין את ההשקעה העצומה הכרוכה ביצירתם של תחריט או תצריב.

זוהי אמנות שלכאורה מקומה לא יכירנה בעידן המודרני של מסרים מהירים, של יצירה כהרף עין בתוכנות מחשב שונות ובסביבה בה מצלמות דיגיטליות מספקות תוצר חזותי באופן מיידי. בתחריט אין קיצורי דרך – יש לשייף את לוחות הנחושת, להמתין להתקשות האספלט או לצריבת החומצה, לחזור ולהדפיס פעם אחר פעם, לבחון את עומק החריצים בפלטת המתכת, את היתפשות הצבע, את חדות הקו ואחידות המשטחים הכהים.

התחריט איננו משקר – כמעט ולא ניתן לכסות על שגיאות, כפי שנהוג בציורי שמן. אולי משום כך יש האומרים כי תחריט הוא מעין צילום רנטגן של ציור – אוורירי וחושפני.גם אם בתחילת הדרך נתפש התחריט כאמצעי לשכפול ולהפצה נרחבת של יצירות האמן, הרי שבחלוף השנים זכתה טכניקה זו להערכה כאמנות מקורית. טכניקת התחריט ידעה עליות ומורדות לאורך ההיסטוריה של האמנות, אולם הצליחה לשרוד והפכה לקלאסיקה. בשנים האחרונות אנו רואים כי פעם נוספת היתה לה עדנה ואמנים רבים מתנסים ביצירה בתחריט, תוך פיתוח טכניקה זו לכיוונים חדשים.