"תחת מכבש ההיסטוריה" הוא פרויקט הבוחן במדיום ההדפס את אופני נוכחותו של העבר בהווה ואת האמנות כמרחב של פירוק והחרבה לצד שחזור, ריפוי ובנייה מחדש. במסגרת הפרויקט הזמינה הסדנה שישה אמנים:
עילית אזולאי, מאיה ז"ק, גיל יפמן, מרב סלומון, משה רואס ורות שרייבר, אשר ברצף יצירתם עוסקים בתהליכי עיבוד ההיסטוריה והזיכרון, באפשרות ליצור היסטוריות שמתהוות כפנטום, כתיאטרון, כזעזוע או כגרוטסקה,
במטרה להעלות ולשחזר היסטוריות פרטיות וקיבוציות.

יצירתה של עילית אזולאי מעבדת מחדש חומרים צילומים ובודקת את גבולות השימור והתיעוד שלהם בתוך הקשרים חדשים, היברידיים וסוריאליסטיים. מאיה ז"ק היא אמנית רב תחומית הפועלת בנקודות ההשקה שבין
קולנוע, וידיאו, רישום ופיסול, וחוקרת את הזיכרון היהודי במובניו ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים. גיל יפמן מקצין את גבולות הייצוגים אל מול הגדרות אישיות וחברתיות על מנת להציף היסטוריות מושתקות וטראומות
מודחקות. מרב סלומון מתמודדת עם שאלות של גורל, מקריות והיסטוריה באמצעות ארכיון של דימויים ומילים לצד אלגוריות מקבריות מנקודת מבט נשית. משה רואס מתחקה אחר הארכאולוגיה ועקבות הזמן של החומר
והדימוי באמצעות התרתם והרכבתם מחדש. רות שרייבר מעלה מתהום השכחה טקסטים ואובייקטים של ילדות אבודה בצל מלחמת העולם השנייה. היא שולה אותה מתוך ההיסטוריה המשפחתית בצורת כלים, מכתבים
ודימויים ומחברת אותם מחדש בתוך ההדפסים.

ההדפס מבוסס על שכפול ושעתוק של דימויים ומאפשר ליוצרים בו לבחון את רעיון הקיטוע והשיבוש של החזרה וההעתקה כבסיס צורני וכאמצעי מושגי לבחינת ההיסטוריה ולהבנת תפקידו של העבר בהווה. עם
לידתו של הצילום ולאחריו הקולנוע השתחרר ההדפס, שאמנים רבים כמו דירר, רמברנדט, בלייק וגויא יצרו בו חלק נכבד מיצירותיהם המקוריות והמופלאות ביותר, מתפקידו המסורתי כאמצעי לשכפול עותקים. במודרניזם
ולאחריו שוב התאפשר לו להציע עצמו בתפקיד הכפול של מדיום המאפשר יצירות חד־פעמיות, ניסיוניות ופורצות דרך, לצד השתייכותו לטכניקות המשעתקות, אלו שאין להן מקור. ולטר בנימין במסתו הידועה "יצירת
האמנות בעידן השעתוק הטכני" הצביע על תהליך זה, המאפשר להדפס לבחון את מושג ההילה באופן דינמי וביקורתי־פוליטי ולממש את הרלוונטיות המושגית שלו ואת יכולתו להכיל רעיונות חדשים. ההדפס היה לכלי
מסורתי ואוונגרדי גם יחד עד מלחמת העולם השנייה ואבן יסוד במהפכת הפופ והאמנות המושגית של שנות ה־ 60 וה־ 70 . והיום, בתקופה שלאחר הפוסט מודרניזם, שיש המגדירים אותה כמטא־מודרניסטית, הוא מדיום
חי ובועט, שכפי שניתן להיווכח בפרויקט הנוכחי, מאפשר לגלם תנודתיות בין אסטרטגיות מודרניות של התנסות ופעולה ובין פרקטיקות שיש בהן מן הנוסטלגיה ומן האירוניה כאחד.

ראשיתו של הפרויקט ב־ 2012 , עם תחילת עבודתם של האמנים בסדנה, וסיומו בקיץ 2016 לקראת פתיחת התערוכה. במהלך תקופה זו פיתחו האמנים גופי יצירה מקיפים בשיתוף פעולה יוצא דופן באינטנסיביות,
במעורבות ובעומק הדיאלוג בינם ובין הדפסים־אומנים — רן סגל, ואניה שאוב, יואב רבן ואיתן הורביץ.