אמנים רבים התלהבו בשנים האחרונות מן האפשרות ליצור באמצעות נייר. במקום להסתפק בגליונות תעשייתים מוכנים בקשו אמנים אלה ליצור נייר במו ידיהם ולשלבו באמנותם. הנייר, שנתפס במשך מאות בשנים כמצע נייטראלי עליו רושמים ומדפיסים, הפך בידיהם לחומר יצירה בפני עצמו ולעיתים אף לנושא היצירה. אולם נייר הוא רק נייר; על אמני הנייר נופלת האחריות לשכנע אותנו כי תהליך עשיית הנייר הוא בעל משמעות וכי בין סיביו מקופל תוכן אמנותי. תערוכה זו מציגה את עבודותיהם של שני אמנים ישראלים שונים זה מזה, המתמקדים, כל אחד בדרכו, בנייר.
המסורת המודרניסטית מייחסת משמעות מהותית לחומרים ולתהליכים לכשעצמם. נאמנה לרוח זו, ג'ויס שמידט, יוצרת עבודות נייר בהן תהליך עשיית הנייר וחומריו הם נושא היצירה. שמידט היא פורמליסטית קפדנית המגינה בלהט על טוהר החומר ועל שלמות התהליך. היא נמנעת מלכפות על ניירותיה תכנים שאינם נובעים ישירות מן הנייר עצמו ויצירותיה המוגמרות הינן עדות לתהליכים שיצרו אותן. התבוננות ביצירות אלו מושתתת על פירוקן לשלבי עשייתן ושיחזור מנטלי של תהליך בנייתן. עמדת המוצא של שמידט היא יותר מוסרית מאשר אסתטית: הנייר חייב להיות טהור. היא יוצרת נייר מבראשית כאשר סיבי צמח המיתנן, הגדל בנגב, משמשים לה כחומר גלם. בניירותיה היא מבצעת מספר פעולות מוגדרות, כמו קיפול וכבישה, ובאמצעותן היא לוכדת גופים זרים בתוך דפי הנייר. על-פי תפיסתה, גם הבחירהבגופים זרים אלה חייבת לנבוע מתהליך עשיית הנייר: האמנית משתמשת בענפים של צמח המיתנן, בחוטים מקליפתו ובאבנים מן המדבר. אפילו כאשר היא צובעת בגרפיט את פני הנייר אין זה אלא כדי להמחיש את התכונות החומריות של משטחי הנייר המחוספסים. שמידט אינה מותירה מקום לקלות דעת ולקפריזה; היא יוצרת מערכת סגורה וסגפנית השואפת לפרש את עצמה על בסיס מרכביה האינטגרליים. הצופה ביצירותיה משול לאורח בפולחן דתי: עליו לקבל את הנחות היסוד ואת עיקרי אמונתה של האמנית כדי לפענח את משמעותן של יצירותיה.
עבור צבי טולקובסקי האספנות היא כלי עבודה ודרך חיים. כמו ארכיאולוג מסור הוא מגלה בסביבתו פיסות תרבות המעידות על עברן: מעטפות מכתבים חישנות, מודעות פרסומת דהויות, פחים חלודים. בעבודות הנייר שלו משמשת עיסת הנייר כאמצעי הדבקה, מעין רקמה חיבורית הסופגת לתוכה את כל האלמנטים הלקוטים. חומר הגלם לעיסת הנייר שלו הוא פסולת: עיתונים ישנים ושאריות של גליונות מודפסים. המיחזור הוא העקרון המנחה את טולקובסקי; הוא נוטל מכאן ומשם ומאחד הכל לכדי גליון חדש של נייר. למרות מעורבותו בהכנה וביציקה של הנייר, הוא אינו נוטש את התפיסה המסורתית של נייר כמצע. על-גבי גליונותיו הוא יוצר קומפוזיציות המבוססות על קולאז', רישום בדיו שחור וציור בצבע לבן. אולם הן ההדבקות, הן קוי הרישום המקוטע, הפיגורטיבי למחצה, והן משיכות הצבע הליריות אינם "רוכבים" על פני הנייר. הם נספגים לתוכו, מוסיפים לפטינה הנוסטלגית ומחזקים את הנוכחות החובקת של הנייר. נוכחות זו מודגשת גם בקונסטרוקציות הנייר של האמן, בהן נושא הנייר הדק את משקלם של מבנים ארכיטקטוניים ואוירודינמיים מורכבים. טולקובסקי שואף לשאוב את הצופה אל תוך האוירה הפיוטית של ניירותיו ושם לחשוף בפניו את כל ממצאיו ותגובותיו.
