סדנת ההדפס ירושלים חוגגת ארבעה עשורים שבמהלכם נוצרו בה אלפי הדפסים, במחלקותיה שולבו טכניקות אמנותיות מסורתיות עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות, ובין חלליה נפגשו אמנים, דפסים, אוצרים, משוררים, סופרים, חוקרים ושוחרי אמנות. רצף עשייה זה של אמנות ותרבות, הממשיך להתקיים בסדנה, מכונן מיתולוגיות של מקום, של אמצעי ביטוי, של מהלך אמנותי.

"מיתוס", כתב רולן בארת, "הוא דיבור… הוא אופן של מתן משמעות, הוא צורה". בארת משרטט את השדה הסמיוטי של המיתוס כפי שהוא בא לידי ביטוי בתרבות של זמנו, ובכך מתחקה אחר צורותיו, מנגנוניו ואופני פעולתו ביום־יום – כיצד הוא הופך את ההיסטוריה לטבע. אפשר לחשוב על הסדנה כמיקרוקוסמוס של האמנות הישראלית, אך גם כמַקרוֹקוסמוס: מקום של יצירה ומפגש בין־דוריים ובין־תחומיים היכול להציע היסטוריה חלופית, לא כרונולוגית, לתולדות האמנות בארץ בארבעת העשורים האחרונים – שונה מזו שהועלתה במסגרות אחרות וכפי שהיא באה לידי ביטוי בסדנה. הציר המרכזי המוצע בהיסטוריה חלופית זו הוא של ההתבוננות במיתוסים ובאופני הופעתם בעבודות. מיתוסים אלה, הקשורים בהיסטוריה, בנוף ובתרבות, מבנים את מערכות התפיסה ובאמצעותם הולך ומתכונן ה"אני" הקיבוצי והפרטי. במקביל הם עוסקים במרכיבים הטהורים של צורה, קו, צבע וקומפוזיציה, שדרכם מתנסחת האוטונומיה של האמנות.

החלטנו להציג שש תערוכות במהלך שנת 2014 – בכל פעם שתיים במקביל, כשהאחת היא תערוכת יחיד/ה בגלריה העליונה, והאחרת – תערוכה קבוצתית בגלריה התחתונה. מקבצים אלה יפרשו תהליכי מיתולוגיזציה ודה־מיתולוגיזציה על גילוייהם השונים באוסף הסדנה.

בגוף המקום

"הנפש חושבת לפי הגוף, לא לפי עצמה, והברית הטבעית המאחדת אותה עמו כוללת כתנאי מפורש גם את החלל, המרחק החיצוני", כותב מוריס מרלו-פונטי בספרו "העין והרוח". בתערוכה זו, החלק השלישי של הטרילוגיה "מיתוס סדנה", מוצגות עבודות הדפס המתמקדות בייצוגים מקבילים של גוף ומקום; בתוך כך נבחנים יחסי התלות ההדדיים ביניהם והמיתולוגיה הפוליטית והפואטית המאפיינת אותם. התערוכה כוללת עבודות משנות השבעים של המאה ה-20 ועד עבודות חדשות מהשנים האחרונות.

תצריביה המופשטים של שרון פוליאקין לשירו של טד יוז "שועל המחשבה" נולדו מתוך לוחות המתכת ותהליכי העבודה עליהם. הם פורשׂים מקום שהוא ספק הגוף ומערכותיו הפנימיות, ספק טבע פראי ואפל. נועה צדקה לוקחת את לוחות המתכת ומשתמשת בהן כחלל ממשי, שבתוכו היא משאירה סימנים אינטימיים של רישום וכתיבה – יומן אישי שנוצר על קירות התחריט. המיטות הריקות של רענן לוי הן עקבות של הגוף בחלל, זיכרון היותו. ג'ויס שמידט, בעבודותיה משנות ה-70 וה-80, יצרה הדפסים שהם גופים בחלל, עולמות מופשטים וממשיים של נופים וגופים גיאומטריים. היא מתמקדת בנייר – במרקמו, באופן הנחתו וקיפולו וביכולתו לנוע בין הדו-ממד לבין התלת-ממד. בתצריביה של נלי אגסי לוח המתכת הוא החלל שבו המרכיבים השונים – דימויי הבית, השריפה, השיער, הצמחייה, הקווים הדקים האופקיים והאנכיים – הם הגוף האנושי ושרידי פעולתו. צבי טולקובסקי, בסדרת תצריבים על נייר שהכין בעצמו, מתווה חלל מצומצם של רישום תזזיתי של גופים, המתרחש בתוך מרחב הנייר.

הדיוקנות העצמיים של עופר ללוש נעים בין כינון והבניה של הגוף לבין התערערות ומחיקה שלו בחלל. הדמות בדיוקן הצידי, על רקע נוף ירושלים הנשקף מגג הסדנה, נראית שייכת ומנותקת בו-זמנית. הדיוקן העצמי של דוד בן שאול, המציג את האמן כדמות מיתית, מתחיל מהפיגורטיבי אך מסתיים בהפשטה המתמזגת עם החלל שסביבה. בדיוקנותיה העצמיים של נעמי טנהאוזר המקום והגוף מתמזגים זה בזה לכדי דגם או מכונה; הם מעוררים דיון במושגים של הגוף הפרטי והציבורי, ובעיקר הגוף הנשי.

סדרת התצריבים תל ג'מה של דב הלר והדפסי הרשת שבעקבותיה נוצרו בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". סיפורן של אם ובת פלסטיניות, שנהרגו מאש כוחות ישראלים, מתמזג בסיפורו האוטוביוגרפי של האמן – כנרטיב של המקום ושל האנשים משני הצדדים החיים בו, בהיותם קשורים לאותם מקורות מחייה ולאותם נופים. סדרת התצריבים הצבעוניים של גלעד אפרת נוצרה על קטעי לוחות. תצלומים של גופו צרובים על הלוחות, שעליהם נצרבו קודם לכן תצלומים אוויריים של שרידי יישובים. הנוף והגוף מתמזגים זה בזה, עד כי אפשרות הצפייה בהם מתערערת. אלעד קופלר יצר תצריבים מתוך הקשר ההיסטורי של מדיום התחריט וייצוג המלחמות בתולדות האמנות. בעבודותיו מרחבי הנוף ומכונות המלחמה נראים מפורקים ושבורים במהלכה של מלחמה בדיונית־עתידנית ההורסת את העולם.

הילה בן ארי משחזרת מתוך ציור ימי-ביינמי את דמותו של אדם כהה עור לא נוצרי, שדמותו קשורה לסיפור ריפוי מיתי של רגלו של חולה נוצרי לבן. בן ארי הופכת את הדמות ה"שולית" ואת דגם הרצפה שעליה היא מוטלת למרכז הקומפוזיציה, בעודה מצביעה על תשוקת לאשליית התלת-ממד באמנות. מידד אליהו משחזר זיכרונות של גוף ומקום כסצנות מיתיות, מלאות תנועה, המציגות רגע של סף, של לפני נפילה. הדימויים המשוכפלים, המתעתעים, בעבודותיה של אסתי קנובל נוצרו בין השאר באמצעות רקמה בתוך לוחות נחושת דקים והדפסה של צד החזית והצד האחורי, הנסתר על פי רוב. סידון רוטנברג חוקר את היחס בין האינדיבידואל לבין אבטיפוס של המצב האנושי. בין השאר הוא משתמש בלוחות מתכת חדשים ובגבם של לוחות ישנים.

העבודות בתערוכה פורשׂות את המפגשים בין גוף למקום ואת הפערים ביניהם. הן בוחנות כיצד ניתן להבין את הגוף – שלם או חלקי, יחיד או רבים, מצוי בתקריב או במרחק, בתהליכי היווצרות או היעלמות, במופעיו המזוהים או בייצוגים חליפיים – מתוך ההקשר של המקום שבו הוא מתקיים: מקום פרטי ואינטימי או ציבורי והיסטורי, עמוס בפרטים ורב-שכבתי או מושגי ומינימליסטי עד כדי ריקנות מוחלטת. ההדפס עצמו על חלקיו השונים – המכבשים, לוחות התחריט, רשתות דפוס הרשת, הנייר, הצבע, חלל הסדנה, אמבטיות החומצה – הוא גוף ומקום גם יחד.