דפדפת: שלוש תערוכות במלאות מאה שנים להולדת האמן והאספן יעקב פינס (עברית)
דפדפת: Three Exhibitions Marking the Centenary of Jacob Pins (אנגלית)

יעקב פינס היה אמן שעיקר יצירתו בחיתוך-עץ, אספן של אמנות ממזרח אסיה ומורה ב"בצלאל". הוא נולד ב-1917 בעיר הקסטר, גרמניה, ועוד בהיותו בן 14 החליט להיות אמן. עם עליית הנאציזם מילטו הוריואת ילדיהם, בעוד הם עצמם נשארו בעירעד אחרי ליל הבדולח. לאחר מכן נכלא האב בבוכנוולד, וב-1941 גורש עם אשתו, אֵם פינס, לגטו ריגה, שם נרצחו לקראת סוף המלחמה.

פינס עלה לארץ-ישראל ב-1936 והצטרף לקבוצת החלוצים "שיבולת". חמש שנים לאחר מכן קבע את מושבו בירושלים, שם התגורר עד פטירתו ב-2005. בראשית שנות ה-40 למד פינס ב"סטודיו" של יעקב שטיינהרט. חיתוך העץ שלו הושפע בעיקר מחיתוך העץ היפני, ששורשיו עוד במאה התשיעית, ומן האקספרסיוניזם הגרמני של תחילת המאה ה-20, אשר החייה את הטכניקה הגרמנית מן מאה ה-14 ואימץ אותה כשפתו. פינס ביצע בעצמו את כל שלבי העבודה, ואף הקפיד להדפיס ביד ולא במכבש. יצירותיו מאופיינות בנימה דרמטית, ועוסקות בין השאר בשואה ובחרדה אפוקליפטית לצד ביקורת חברתית.

משנות ה-50 עד סוף שנות ה-70 לימד במחלקה לגרפיקה ב"בצלאל החדש" והעמיד בה תלמידים רבים. הוראתו התאפיינה בקפדנות ובשאיפה לדיוק הרעיון והביצוע. ב-1985 הוא הציג את חיתוכי-העץ שלו בתערוכת יחיד מלווה בקטלוג מקיף במוזיאון ישראל. לסדנת ההדפס ירושלים תרם פינס לוחות רבים של חיתוכי העץ שיצר והקפיד לשמור ולתעד. בשנת 2004 הוצגה בסדנה תערוכת יחיד שלו, ובה חיתוכי-עץ שהכין ל'מיכאל קולהאס' מאת היינריך פון קלייסט. הייתה זו מהדורה שנייה מהלוחות, שהדפסיהם הראשונים שימשו איורים לאלבום שראה אור ב-1953 בהוצאת תרשיש. כחמישים שנה לאחר מכן קובצו ההדפסים האלה בספר-אמן שהוציאה הסדנה סמוך לתערוכה. עיקר עיזבונו האמנותי שמור כיום במוזיאון המוקדש ליצירתו בעיירת הולדתו הקסטר שבגרמניה.

*

במלאת מאה שנים להולדתו של יעקב פינס, סדנת ההדפס ירושלים ומוזיאון ישראל, ירושלים מעלים שלוש תערוכות מחווה לאמן חיתוך העץ יעקב פינס. בבית טיכו תוצג התערוכה "אירופה: הרהורים, יעקב פינס והאקספקסיוניזם הגרמני". בסדנת ההדפס תוצגנה שתי תערוכות, התערוכה בגלריה העליונה של הסדנה, "פרספקטיבות של מחאה" תציג את עבודותיהם של גרשון קניספל, שלום צבר, רעיה בר אדון, משה הופמן ואבנר כץ, בדגש על אמנים שחלקם בני דורו של פינס וחלקם תלמידיו, ויצירתם נושאת אופנים שונים של ביטויי ביקורת, מהפכה ומחאה האופיינים למדיום.

התערוכה השנייה שתוצג בגלריה התחתונה של הסדנה "בגוף העץ" מתמקדת בחמשת זוכי פרס פינס בעשר השנים הראשונות לפרס – אסף בן מנחם, אורית חופשי, אלכס קרמר, אלכסנדר ווז'יק, הילה בן ארי. כל אחד מהזוכים מציג מעין מיני-תערוכה הפורשת מהלך צורני ותוכני של יצירתו בחיתוך עץ, עם עבודות חדשות וישנות המביאות בפני הצופה את הרלוונטיות של המדיום בעת הנוכחית.

*

פרספקטיבות של מחאה מציגה מעבודותיהם של בני הדור השני של אמני חיתוך העץ בארץ, חלקם תלמידיו של פינס. יצירתם נושאת אופנים שונים של ביטויי ביקורת, מהפכה ומחאה, האופייניים למדיום באמנות המודרנית.

בעבודותיהם הם ממשיכים את דור המייסדים: שטיינהרט, מורו של פינס, שהיה חלק מהאוונגרד האקספרסיוניסטי של ברלין לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה, ויצירתו בחלקה העיקרי הייתה בחיתוך ובתחריט עץ והתמקדה בנושאים יהודיים ותנ"כיים, בנופי העיירה הגלותית ובמראות ירושלים העתיקה; יוסף בודקו, שגישר בין האקספרסיוניזם הגרמני לעיירה היהודית בפולין; לודוויג שוורין ויעקב אייזנשר, שהושפעו אף הם מן האמנות הגרמנית; וראובן רובין, שיצר ב-1923 את סדרת "מבקשי אלוהים", המתרכזת במתח שבין היהודי הגלותי ליהודי החדש. נוסף על שטיינהרט ופינס, שהנחילו את מורשת חיתוך העץ לתלמידיהם בירושלים, לימדו את התורה גם רודי להמן ומירון סימה, פאול ק' הניך ואריה אלואיל, שיצר גם חיתוכי לינולאום (טכניקה אחות לחיתוך העץ, שבה המצע הוא שכבת לינוליאום דקה), ואמנים נוספים יוצאי מרכז אירופה. בשל פשטות הטכניקה, נגישותה והתפוצה הגדולה של תוצריה בתקופה של חוסר אמצעים, ומשום היותו מדיום אקספרסיבי וניגודי שניתן להביע בו באופן מידי הלכי נפש ואידאולוגיות שאפיינו את התקופה שלפני קום המדינה, היו חיתוכי העץ וחיתוכי הלינולאום דומיננטיים בקרב יוצרים רבים, ביניהם בני קיבוצים וההתיישבות העובדת. אלה ביקשו להתמודד עם השואה והתקומה, עם חיי החלוציות, עם דימוי העברי החדש אל מול היהודי הגלותי ועם האינדיבידואליזם אל מול התודעה הקולקטיבית. פן נוסף מרכזי ביצירה הפורחת של חיתוך העץ והלינוליאום היה הקשר ההדוק שלהם לנושא הקליגרפיה והדפוס העבריים המתחדשים.

בשנות ה-50 וה-60, שימשו אותן טכניקות ממש כלי בידי אמנים לביטוי ביקורתי ומחאתי בנושאים חברתיים ופוליטיים, כפי שניתן לראות בתערוכה שלפנינו. אמנים, ביניהם גרשון קניספל, שמעון צבר, משה גת ואחרים הביעו באמצעותן זעקה ומחאה שנגעה לחיי הפועלים בארץ ולזכויותיהם. בסדרת החיתוכים של קניספל (נ' 1923) לשיריו של אלכסנדר פן, מוצגת הביקורת החברתית בעלת האופי הריאליסטי-אקספרסיבי ואף קוביסטי לצד העיסוק בשואה ובהיסטוריה היהודית, בין השאר דרך דמות החיגר, ודנה בטרגיות האדם לנוכח האכזריות וחוסר התוחלת של המלחמה, כעת בפרספקטיבה של שתי מלחמות העולם. שמעון צבר (2007-1926), אמן ופובליציסט, שהיגר לאנגליה מסיבות פוליטיות לאחר מלחמת ששת הימים, יצר בשנות ה-50 חיתוכי עץ שעסקו בפרולטריון הישראלי והבינלאומי ובנוף הכפרי, בעיקר הערבי. משה הופמן, רעיה בר אדון ואבנר כץ נמנו על תלמידיהם של שטיינהרט ופינס ב"בצלאל". הופמן (1983-1938), ששרד כילד את השואה, יצר חיתוכי עץ והדפסי רשת לצד פסלים המאופיינים בתמציתיות של חומר וצורה ומגלמים חמלה, טרגיות ויופי אנושיים. הסדרה האיקונית שלו "6,000,001", שהודפסה בסדנה, לוכדת את הזוועה, האכזריות וחוסר האונים הכרוכים בשואה בשורה של קומפוזיציות מזוקקות הנחרטות בזיכרון הצופה. חיתוכי העץ הפרימיטיביסטיים של רעיה בר-אדון (נ' 1939) הולכים בעקבות ה"ארט ברוט" והאמנות האבוריג'ינית. למרות תמימותן המופגנת, מתמקדות העבודות באימהות, בזוגיות ומעל לכול בנשיות, תוך יצירת שפה בעלת קול עצמאי ופמיניסטי. אבנר כץ (נ' 1939) משלב ביצירתו חיתוכי לינוליאום, ובעיקר לוחות מגולפים שכמו מחכים להדפסה אבל מסרבים לה. עבודותיו, ביניהן אלו המוצגות בתערוכה, נושאות על פני השטח נימה של תום, משחקיות, נוסטלגיה ואידיליה, אלא שהקומפוזיציות הגדושות שלהן טומנות בחובן תחושות של סגר, חרדה ואיום, המזדחל והולך מאחורי גבן של דמויות מתגודדות, מתעמלות, יוצאות לשוח בפארק. "אמנות חיתוך-העץ הולכת ונעלמת או נמצאת בתקופת שפל איומה", הצר בזמנו הופמן, ואכן, בשנות ה-60 וה-70 לא כבש חיתוך העץ את קדמת הבמה של האמנות הישראלית ואף נדחק לשוליה בשל הפיגורטיביות והנרטיביות המאפיינות אותו, שלא עלו בקנה אחד עם ההפשטה הלירית של "אופקים חדשים". ואף על פי כן, היצירה המרשימה בו על ידי אמנים יחידים המשיכה.