לכל העצים / סרטים בשׂערות / וכל העצים / קצת רחבים / וכל העצים /
די נשיים וכל העצים / לא גבוהים / נמוכים / וכל העצים / חיוורים"

(יונה וולך, מתוך השיר "לכל העצים", בספר "מופע")

צומח בסדנה / אירנה גורדון

גבעול שהוא מעשה מרכבה, סוכת עלים מרחפת שיד עלומה הניחה, רקפת שחורה מתהפכת, תפרחת תקרה שנתגלגלה לכתב חידה, זרי נעורים הגודשים את העין: גלגולי הצומח ביצירות בתערוכה "צומח בסדנה" פורשים בפני הצופה את נדיבותו ועושרו של דימוי הצומח באמנות, את הקשר האמיץ שלו עם עולמו הרגשי של האדם ומהלך התרבות האנושית ואת עקרוניותו כמתווך בין הפנים לחוץ, בין האישי לקולקטיבי.

התחריטים, הדפסי הרשת וחיתוכי–העץ צמחו ונוצרו כולם בסדנה, וחלק מהם אף התגבש מתוך דיאלוג ישיר עם הארכיטקטורה שלה, עם החלל שלה וכל אשר בתוכו ועם סביבתה הגיאוגרפית הקרובה. ההדפסים הם מעשה ידיהם של תשעה אמנים שעבדו וממשיכים לעבוד בסדנה: לארי אברמסון, נלי אגסי, אלימה, משה גרשוני, ארז ישראלי, עופר ללוש, חנא פרח, שוש קורמוש, נועם רבינוביץ. בעבודות כולן משוקעים נושאים אסתטיים, חברתיים ופוליטיים, המלווים את העיסוק בצומח באמנות מאז
ומתמיד – מחזורי חיים ומוות והמטמורפוזות שביניהם, זיכרון והנצחה, תרבות מול טבע ומשמעות היופי. החיבור ביניהם בתערוכה יוצר כר למפגשים ולדיאלוגים בין תפיסות וגישות אמנותיות ובין פואטיקה אחת לרעותה.

אמנות חיתוך–העץ, ובהמשך גם התחריט, קשורה לבוטניקה – למחקר של צמחים ותיאור צורתם וסגולותיהם – עוד מימי הביניים. במובן זה, מבקשת האמנות הפלסטית, באמצעות תיאורי הצומח, להתפעל מן הטבע והדרו וכן להציע את עצמה כפרויקט מושכל, מדעי. על רקע הדיאלקטיקה שבין מדע ואמנות מתרחש המפגש בין עבודותיו של לארי אברמסון לאלה של נועם רבינוביץ. שניהם יוצרים גופי עבודה של אמן–חוקר, המתבונן ומתחקה אחר הצומח הקיים והמדומה בחלל הסדנה עצמה ובאזור הגיאוגרפי שלה, אולם המהלך שלהם שונה מעיקרו.

לארי אברמסון יצר את ספר ה– Flora , הכולל עשרה תחריטים של צמחיית הסדנה וסביבותיה, ב– 1993 . הוא נולד מתוך תגובה ישירה למקום ומהווה אבן דרך ביצירתו ההדפסית. הספר הוא לכאורה מהלך מחקרי של התבוננות קרובה בצומח, בקווי המתאר שלו, בצורה המשתנה, באזכור ישיר לאותם תחריטים בוטניים במסורת הציור האירופית. אלא שבד בבד עם ההתעקשות המדעית וההקשרים ההיסטוריים, מתרקמת הוויה אחרת של תלישות ושבריריות, של כאב ואובדן העולים מתוך יופייה של הצורה הנצרבת בפלטה. הצומח אצל אברמסון הוא חלקי, מחוסר–שורשים, תלוי באוויר. לרגע
הוא נדמה כסימן אסתטי בלבד, וברגע אחר הוא מופיע כארוכה לפצע, כגלדים שנאספו באהבה. האלגיה מגיעה לשיאה בהדפסי הסחלבים מ– 2004 , אותם יצר בהשראת סחלב שהיה מונח באחד מחדרי הסדנה והפך בהדפס למין דמות טרגית, עירומה, כואבת.

נועם רבינוביץ פועל כחוקר הממפה מרחב מציאותי או מדומיין, לומד אותו ומעניק לו פרשנות אישית – סטרוקטורה חדשה, אינטימית, שמתוכה הוא פועל. הוא אוסף סימני צומח ונוף ויוצר באמצעותם מגדירים, אטלסים קטנים, מקראי מפה: "מסע עם נר הלילה החופי", "גפן: התפתחות וחלוקה לזנים", "סימון בזרם הגולף". בסדנה הוא יוצר מזה שנתיים אנציקלופדיה של סימנים בוטניים, רובם כלל לא טבעיים. בתחילה עבד ברישום, בציור וברקמה של כ– 70 עבודות. בעקבותיהן הוא יצר תשעה הדפסי–רשת וכארבעים תחריטים. "אם לא הייתי אמן, הייתי מדען", הוא אומר בשיחה איתו על "צומח סדנת ההדפס ירושלים". ואכן, בשלב הראשון של פעולתו הוא מתמקד במסומן, בדנוטטיבי.
הוא נוקב בשם הצמח שוב ושוב, נוקב בבחינת מתווה את צורתו בציור, בתפירה, בהדפס. הוא מצביע על צורות בוטניות גלויות ומרומזות בחלל הסדנה: זכוכית דמוית עלה, גבעול מסתלסל בראש ידית מכבש, קישוט תקרה אוריינטלי או שמא ניאו–קלאסי. אלא שבשלב השני הופך מיפוי האלמנטים הצמחיים למרחב של סימנים היוצרים מערכים חזותיים, מושתתים על משחק אסתטי וחושני ביסודות הצורה, הקו והצבע.

"האמנות חוזרת אל עקרונותיה החזותיים מעבר למה שהעין מוצאת בעולם הנראה", אומרת אלימה בשיחה עם חיים מאור בשנות ה– 90 , ומשפט זה מאפיין את עבודתה גם היום. אלימה עוסקת בדימויי השדה, העצים והצומח במקביל לעבודתה על מפגשים בין צורות וצבעים וכחלק מהדיאלוג שבין הפיגורטיבי למופשט. האיזון או האי–איזון של הדיאלוג, המקצב או ההפרה שלו – הם שמזינים את ההסתכלות שלה בצומח ואת אופן הביטוי שלה בציור, ברישום ובהדפס. יחסי האוהב-נאהב שלה עם צורת הצומח ועם צבעיו אל מול שדות הצבע בתוכם הוא מתקיים הם יחסים טקסיים, החוזרים
וממשים את עצמם ללא הרף.

אל גופי העבודות המתייחסים לסדנה עצמה, לפחות כנקודת מוצא, מצטרפות עבודותיהם של חנא פרח ונלי אגסי, אשר הוזמנו לפרויקט "שיטוטים בחלל ההדפסי" שהתקיים בסדנה ב– 2007 ושעסק בקשר שבין היצירה האמנותית למרחב התרחשותה. חנא פרח הוא אמן וארכיטקט פלסטיני. ההדפסים שיצר במסגרת הפרויקט מתייחסים למקום ולזיכרון שלו – בין השאר, באמצעות צמחייה מקומית ואלמנטים בוטניים אורנמנטליים. אלה מזינים את הדיאלוג של האדם עם המרחב בו הוא חי ומת. האיתור
של האלמנטים הצמחיים, היכולת להטביעם על הנייר, על הקירות, ברצפה, מסמנים את היותו שם, את עקבות חלומותיו ואכזבותיו, את אפשרותו לענוד פס אבל על פרחי הקיר. גם נלי אגסי, המשתמשת בצומח כאלמנט חוזר ונשנה ברישומים ובמיצגים שלה, יצרה בתחריט את הקשר בין הצומח לבית – מקום של שייכות ושל ניכור – באמצעות דימוי של טורף ונטרף גם יחד. הצומח אצל אגסי הוא המקשר המרכזי בין המלאכותי לטבעי ובין גבולות ה"אני" למה שמחוצה לו. בתחריט, הבית הוא גוף מתפשט ובולע
והעלים היוצאים מפיו מחפשים את שורשיהם, ממששים את גבולות הנייר. הבית הוא קבר, מצבה עליה צומחים עלים חדשים.

עופר ללוש, יצר טריפטיכון דומם קלאסי, הנותן ביטוי לתחושה של רגעיות החיים ולנוכחותו המתמדת של המוות. אלא שללוש, בסגנונו התזזיתי וגדוש הקווים, מטשטש את הציור ובכך מערפל את הרציפות שהייתה בציורי ה"ממנטו מורי" הקלאסיים בין המרחב של הציור למרחב של הצופה. הממשיות הפיסולית של הקומפוזיציה עומדת על בלימה והתחריט המונומנטלי נדמה כעומד להיעלם כל רגע, תוך כדי תנועה, בדומה לפסליו האימפרסיוניסטיים של מדרדו רוסו. היצירה מנסחת אמירה עכשווית ואישית על נושאים נצחיים, תוך התכתבות עם מסורת אמנותית שלמה, כשההתמקדות היא במתח בין שטח הציור לחלל שטמון בו.

ההדפס של ללוש נפגש באופן מפתיע עם הדפסי הטבע הדומם של שוש קורמוש, ובעיקר עם ההדפס שבו נראה ענף מונח באופן מלאכותי כנגד כד נמוך. בניגוד לללוש, הקומפוזיציה של קורמוש היא מלאכותית במתכוון. הצמחים מנותקים מהקשרם, בוהקים כנגד שחור התחריט, וידיים סוריאליסטיות אוחזות בקצותיהם. אחד ממקורות ההשראה של קורמוש בסדרה זו, כמו בסדרת תצלומים שקדמה לה (כפי שמתארת טלי תמיר בקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית "שוש קורמוש – מונח דומם", מוזיאון לצילום תל–חי וגלריה גורדון תל–אביב, 2008), הוא אוסף תצלומי הצמחים של הצלם והבוטנאי הגרמני קרל בלוספלדט. אלא שקורמוש איננה מצלמת מן הטבע אלא יוצרת מעשה הרכבה מכוון, תוך שימוש בצמחים חיים ועיבודם ישירות על לוח התחריט. התחריטים, בהשלמה לתצלומים, עוסקים בשקט
הזוחל של המוות ובד בבד, באפשרות לגעת בחומריות האסתטית שלו.

החל מעידן הנאורות, ובעיקר הרומנטיקה, הפך הצומח לחלק בלתי נפרד מהגדרת הזהות הלאומית. גם במקרה של המפעל ציוני, הצומח הארץ–ישראלי היה חלק מהותי מתפישת הלאומיות ומהרצון להיות בעלי הארץ. משום כך הפך הצומח באמנות הישראלית העכשווית למוקד צורני ומטפורי של המבט הביקורתי. משה גרשוני עוסק בטקסי המוות והזיכרון הישראליים ובסמליות הטבועה בהם באמצעות ציור מתפרץ ואקספרסיווי. סדרת ה"קדיש" האיקונית שלו הינה מערבולת של מילות הקדיש ושל
דימויים בוטניים החגים סחרחר במנהרת זיכרון, שמתעצמת על–ידי צבע התחריט השחור. המבט אל העבר אצל גרשוני הוא מבט אל התרבות היהודית האירופית שנדחקה בידי התרבות הישראלית. ההדפס האקספרסיווי הספוג בביטויים מתוך התפילות מבקש להתדפק על דלתות נפש המתבונן ולעוררה, שלא דרך מתודה אלא דרך התת–מודע. בהדפסי–הרשת הבוערים בצבעוניותם שוטפים הפרחים את הנייר בזרם אדיר, ובליל הרקפות והכלניות נדמה לכתמי דם מתפשטים, המטביעים את הכול מבלי לאבד את יופיים. זרי ניצחון וזרי גבורה בוהקים מתוך נייר ההדפס בתחושה של זרימה מתמדת, שאינה מניחה לצופה לנוח על זרי הדפנה אפילו לרגע.

"מחול" אחר שמבטא מבט ביקורתי על מושגים של הרואיות, הקרבה והתמסרות מתרחש בהדפסיו של ארז ישראלי. הצומח – ובעיקר הפרחים, המסמלים את המוות ואת החיים גם יחד – הוא מוטיב מרכזי ביצירתו. בעבודות הקודמות שיצר בסדנה, הפך הזר שעל ראש האל בכחוס של קאראווג'יו לגוף בוטני פורח וחונק גם יחד, כשהפנים של בכחוס כמעט ונעלמות בתוך הסבך הפרחוני, כגולם הקם על יוצרו. בהדפסים הנוכחים הוא יוצר מארג של מחוות, של אימה וציפייה, של ממשות מתפוגגת. ההדפסים נוצרו על–פי ציוריו של קאראווג'יו, "נער עם סל פירות", ו"סעודה באמאוס". הטבע הדומם והחושני על השולחן במרכז הציור של קארוואג'יו הופך בהדפסים של ישראלי לחזות הכל. הוא כובש בנראות ) versimilitude ( שלו והופך את הקומפוזיציה לגודש סחרחר של סימני פרחים, עלים ופירות. אצל ישראלי מכסה הגודש על הדרמה האנושית והדתית של ישו המתגלה בפני מאמיניו, ואוצר אותה בחובו כזיכרון אמנותי. הציפייה הבלתי נסבלת כמעט בציור של קאראווג'יו, החודרת בפראות אל המרחב של הצופה, הופכת בעבודותיו של ישראלי למערך אלגי מופשט של צורות וקווים, הנאחז ביופי ומבקש להרפות ממנו באותה נשימה, משום שהכאב גדול מדי מלהכיל.