פתיחה
28 במאי 2019, במסגרת פסטיבל "מוסררה מיקס 2019"

נעילה
15 באוגוסט 2019

התערוכה "תזוזה בעל כורחה" היא פרי שיתוף פעולה בין סדנת ההדפס ירושלים לבית הספר הרב-תחומי לאמנות מוסררה, במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס 2019.  התערוכה עוסקת בתבניות התנהגותיות – פוליטיות ותרבותיות – ושיבושן הכפוי או המקרי הפורע לא רק את ההווה אלא גם את העבר והעתיד. תבנית והפרעה נמצאות בלב ההדפס המבוסס על תבנית (מטריצה) הניתנת לשכפול ובו בזמן מזמנת גיוון, הפתעה והתערבות. התערוכה מורכבת מעבודות הדפס, וידיאו, צילום ופיסול הפורשות מצבים של שינויים והפרעות הנכפים על תנאי חיים, על נקודות מבט ועל אופני ביטוי, ותוצאותיהם האנושיות, הרעיוניות והאסתטיות.

בעבודותיה הרב-תחומיות בוחנת תמר שפוני את גבולות הקבוע והמשתנה. בפרויקט בסדנה אותו החלה ב-2012 היא יצרה מיצב המורכב מהקרנת וידיאו על גבי הדפסים הקרוי "נצרב, נשחק". ההדפסים עשויים משני לוחות מתכת שעליהם נצרבו פריימים מתוך סרט שצילמה ברכבת התחתית בניו יורק. הווידיאו, מתוכו נלקחו הפריימים, מוקרן על צדם האחורי של ההדפסים, וכך הם הופכים הן למסכי קולנוע והן לחלונות הצצה. עצם פעולתו של המתבונן החולף על פניהם מעצימה את התעתוע ואת הריבוד הטמונים בהם. לוחות ההדפסים המשיכו לשמש אותה בעבודת פיסול נוספת "פאזל" (2019). אותם הלוחות נחתכו למאות חלקים שונים המונחים על שולחן כמעין אותיות לסדר-דפוס, העשויות להרכיב מעין פאזל המסומן על לוח מתכת – פאזל שהוא חלל, שפה, יקום, המשתכפלים ובוראים את עצמם מחדש שוב ושוב.

משה גרשוני מפרק ומרכיב את מעשה הדימוי ואת נוכחות הגוף בסדרת הדפסים הקרויה "פיתיתני", אותה יצר בסדנה בשנות התשעים. באמצעות פעולת הרישום וההטבעה שבהדפס, תוך כדי יצירת שבלונה במתכת ופרימתה, הוא מכונן בשיטתיות רישום של מעגל ומפרק אותו כנגד האופק של הקו. גרשוני מתווה תבנית ופורע אותה, כשהוא משרבט עיגול ועוד עיגול, ועוד אחד, והנה העיגול הופך לנקודות וכמעט נעלם, כשלפתע פורצת יד האמן כהנכחה של הגוף בתוך המרחב. הגוף יוצר את הדימוי וזקוק לו כחלק מההכרה העצמית שלו. הגוף והדימוי מתהווים בתוך מרחב תצריבי ריק ומלא כאחד – בשדה צבע שקוף, הרווי בסימנים לא מתוכננים של הלוח עצמו. גרשוני מסמן את האופן בו יצירתו נבראת בתווך שבין הריק וההעדר לבין הסימן והדימוי. זוהי תת ההכרה של מעשה האמנות. הגשמי ההופך לרוחני.

התצריב הצילומי "אדמה בקועה" של מנשה קדישמן מ-1983 שייך לסדרה ארוכה של תצריבי אדמה שיצר בסדנה שנות השמונים והתשעים והמשיכו את עבודות האדמה שלו אל תוך מדיום ההדפס. פסליו כללו מפגש בין אדמה לזכוכית, בין החומר האטום הגולמי המאסיבי של האדמה למבניות, השקיפות ו"הריחוף" של השימוש בזכוכית במסגרת עבודותיו. בהדפס מומרים האדמה והזכוכית אל הצילום והצבע והופכים למרחב שנמצא במעין התפשטות ובהתפרקות תמידיות. בעבודות מסדרת "הכותל המערבי" (1979-1978), השתמש קדישמן כמצע להדפסי הרשת בגלויה מסחרית של הכותל, ששימשה כבסיס למניפולציה חזותית. דרכה דן באופנים בהם המיתוס של המקום משתכפל ומתעצם כדימוי, כאשר הנוכחות המתרבה והמציפה שלו הופכת את הרוחני לתיירותי ולהיפך. בעבודות הוא יוצר מעין "תיקון", כפי שהגדיר זאת, או שיבוש של הדימוי, על ידי יצירת מחוות של צבע, ומצביע על המתח בין הפיגורטיבי למופשט ובין הזיכרון הקולקטיבי לחוויה הפרטית ביחס למקודש.

מיכל נאמן יצרה סדרה של תצריבים (2005) העוסקים במקום ובזהות. בעבודות מעומתים דימויים חזותיים עם דימויים לשוניים בתוך עולם הקשרים ביולוגי על ידי שימוש בתבניות ובשעתוקן ושיבושן. גם השפה הופכת בעבודות למרחב של ריבוי, התקה והפרעה. היצירה של תבניות היברדיות של מילים ושל דימויים מאותתת מסמנת את הבעייתיות של הדימוי והטקסט המשוכפלים ומקבעים את התודעה – "פינגוין – גזירה", פינגוין – צביטה", "פינגוין – פתיחה". נאמן מחדדת את החוויה באמצעות "שיבוש" המדיום עצמו:  היא לוקחת את עותקי התצריבים ומטפטפת עליהם צבעי שמן, הופכת כל אחד מהם למקור. לודוויג ויטגנשטיין דיבר על ה"תמוניות" של השפה ועל "תמונת עולם" – על כך שתמונות משפיעות על האופן בו אנו חושבים וחיים בדרכים עמוקות ומורכבות וכיצד פרשנות לתמונה הנראית לנו ברורה וקבועה מתגלה כקונטינגנטית ומשתנה. נאמן קושרת את תפיסת האספקטים הזו של ויטנגנשטיין לשייכות למקום ולזהות עם דימויים ומילים שנתקבעו או נכפו. במקביל היא מסמנת את הצורך ההישרדותי בחזרה אינסופית אל אותם המקורות.    

באמצעות צילום המשלב הדפס רשת וסריקות, רמי מימון חוקר את המדיום עצמו, את האיקוניות של הדימוי שנוצרת באמצעות הצילום. בו יצירותיו מתעדות את האובייקט אמנותי ואת הילתו, ובו בזמן מפיגות אותן. במקביל דן מימון באופן בו התרבות המערבית מנכסת מורשת תרבותית של המזרח ומבקש להחזיר את המבט למקום של העקירה, ההתקה והניכוס. הוא עושה זאת על ידי שימוש בסריקות ובשיבושים שלהם, בהדפסי רשת היוצרים קולאז'ים ומונטאז'ים. מימון מצביע על הקשר הראשוני בין צילום, הדפס וקטלוג מדעי. בו בזמן הוא קורא, כאמור, לקריאה רפלקסיבית של תולדות התרבות ושל המדיום. תחביר יצירתו מציב ארכאולוגיה חדשה של דימויים: בין ראש של אפולו מפומפיי לאריות מאירן של העת העתיקה, מרדי מייד של צילום פסלה של נפרטיטי המודבק לקרטון מצוי ומערה בבית שמש, ומשם לקטע מתוך הזכוכית הגדולה של מרסל דושאן – בעצמו סימן מורכב ומשובש. כך פורש הצילום של מימון מרחב סמלי אפשרי אחר.

אבי קריצמן יוצר תבניות ארכיטקטוניות ועיטוריות הנעות בין רישום להדפס ובוחנות את המתח שבין הנייר לדגם, בין הטבע למעשה האדם, תוך התחקות אחר הדקויות שביניהם. בסדרת העבודות "The Domed Pressured" הוא מציע סדרות של מעין חציי כיפות המשלבים את השכפול עם החד פעמי. הגוונים המשתנים של צמדי ההדפסים פורשים מרחב מדומיין המתקיים כשילוב של דו-ממד ותלת-ממד, שבו ערכים אמנותיים כגון חזרה וסדרתיות, כמו גם ההפרעות המתקיימות בתוכן, מציעים את האינסופיות של אפשרויות החלל והתגשמותו בנייר, ברעיון. בספר חיתוכי העץ שלו "The Cave is Clearer" יוצר קריצמן מעין פעולה הפוכה של חסימה וריבוי שכבתיות. בתוך המרחבים של השחור והצבע בעבודות שבספר, הסימנים פורצים כשברי דימויים, כהדהודים של עצמם, כחריטות נואשות על קירות המערה – סימנים של חיים, של תחילתם או סופם.

דפנה קפמן בודקת ומעמתת את הריבוי והשכפול בטבע עם הייחודיות והחד-פעמיות באמצעות עבודות הדפס רשת חדשות שנוצרו במיוחד עבור התערוכה. ההשראה המיידית היא עבודת זכוכית שלה העשויה מקטעי חלקים דמויי זרדים, הנערמים למעגל המתרומם אל על, מעין אתר פולחן. הטבע הינו בסיס לעשייתה האמנותית של קפמן. מזה יותר מעשור היא מרכיבה לקסיקון בוטני של צמחים מן האזור, ומייצרת אותם בזכוכית, לצד דימויי חרקים וחיות אחרות. הניסיון לפענח את הדימוי מן הטבע, לפרק אותו לגורמיו ולהרכיבו מחדש בחומר השביר של זכוכית מניע אותה בכל מהלך העבודה. בו בזמן היא בוחנת את הקשר בין הסמליות של הפלורה והפאונה בהקשר לציונות ולאתוס שלה, לצד עיסוק בטקסטים פוליטיים מן הזמן הזה העוסקים בכיבוש ובמצב החברתי-כלכלי. בעבודות הנוכחיות, בהן נפרדת קפמן מן הטקסט, היא מתמקדת בחומר ובמדיום כביטוי למתח שבין היחיד לריבוי במובנים ביולוגיים וצורניים. היא מתכנסת אל תוך המעגל והתנועה האפשרית שלו, תוך בחינה של היסטים שנוצרים מתוך תזוזות עדינות של משטחי הצבע ושל צורות הפרפרים, הדרדרים והזרדים. מכלול העבודות פורש מהלך שברירי שבין ההתכנסות להתפזרות, בין הלכידה הרגעית לשחרור התמידי.

ראידה אדון חוזרת בעבודתה פאסאתין מ-2001 לכפר הפלסטיני ליפתא שבפאתי ירושלים שתושביו עזבו בצל המלחמה ב-1947. היא הולכת במקום על בתיו הריקים, ההרוסים למחצה, הגנים הצומחים פרא והבריכות מעשה ידי תושביו, בתוך מרחב שבו חיו ונאלצו בעל כורחם לעזו ולמצוא מחדש את זהותם ושייכותם מחדש. אדון תפרה שמונה שחורות ארוכות והניחה אותם תלויות מתנופפות בין הבתים, על הגגות, מונחות משתפלות על המדרגות, נחות לצד הבריכה, וכמו מפיחה בהן רוח חיים, כנגד כל הסיכויים. כשהקול היחיד שנשמע הוא קולה של הרוח . הוידיאו של אדון נע בין צילום קולנועי לבין צילום אמנותי, מציע זווית אחרת למציאות הישראלית והפלסטינית ,מתוך מבט נשי של שמלת האישה האבלה הריקה, ומסמנת בפעולה הפרמטיבית את הגעגועים, העקירה והפליטות בד בבד עם ריטואלים של מוות ובדידות.