בשנת 1984 פנה טדי קולק, דאז ראש עיריית ירושלים, לאריק קילמניק עם רעיון לפרוייקט שיציין- "עשרים שנים לאיחוד ירושלים" (1987). אריק הסכים, והסדנה יצאה לדרך עם הפרוייקט הגדול ביותר שלה עד כה. שבעה-עשר אמנים יצרו תצריבים בפורמט גדול (106×76) לאורך שלוש שנים. כל יצירה היא הבעה אישית של הקשר שלהם לעיר. בעוד שחלק בחרו בגישה מסורתית יותר של תיאורי נוף ומקומות קדושים (כמו למשל דוד בן-שאול וסידון רוטנברג), אחרים נטו לרעיונות נסיוניים ומופשטים יותר. צבי טולקובסקי למשל, בסגנונו המוכר, יצר קומפוזיציה מאוסף חפצים המייצגים את ירושלים בעינו- ממפתחות לבתים עתיקים וכלה בארטישוק. דימויו של אסף בן מנחם פורצים את גבולות ההדפס ואיוון שוובל שילב יצורים מיתיים המתהלכים ברחובות מרכז העיר.
פרוייקט זה היווה נקודת מפנה בסיפורה של סדנת ההדפס ירושלים. זו הייתה הפעם הראשונה שקבוצה כה גדולה של אמנים שיתפו פעולה בפרוייקט אחד, הפעם הראשונה שממדי ההדפס נמתחו אל המקסימום והתצוגה הראשונה של ניסוי בטכניקות תחריט חדשניות. עשרים שנה לאיחוד ירושלים ייצבה את תדמיתה של הסדנה כמרחב משמעותי וחיוני להדפס בישראל.