שתי התערוכות המוצגות בסדנה עוסקות באקלים הפוליטי – בעבר ובהווה – ומציגות את קולות המחאה והקריאה לשלום, בעוד תסכול מהממשלה וכמיהה לצדק וחופש מהדהדות ביצירות המוצגות. התערוכות הללו לא נרתעות מנושאים קשים כמו מלחמה, רפורמות משפטיות והמאבק לשוויון. אדרבה, הן מנכיחות את הנושאים הללו ומביעות את הרגשות והדרישות של העם באמצעים חזותיים.
יחד, שתי התערוכות הללו מייצרות דיאלוג בין הווה ועבר ובין גאוגרפיות והיסטוריות שונות. הן מזכירות לנו שאמנות תמיד שימשה ככלי להתנגדות, תיעוד של מאבקים משותפים ועדות אמיצה לרצון האנושי לשינוי.
התערוכה "כרזות מחאה" מאגדת אוסף של כרזות מחאה משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד היום, ובכך מגשרת בין תנועות האקטיביזם שפעלו במדינות שונות ובזמנים שונים: ניו יורק, פריז ופראג בשנות ה-60 וה-70, וישראל בשנים האחרונות. הכרזות הללו מייצגות את הרוח של התקופות בהן נוצרו, ונוצרו כקריאה דחופה לפעולה, כהבעת התנגדות וכסמלים לאומץ קולקטיבי.
למרות העשורים המפרידים ביניהן, הכרזות חושפות המשכיות מעניינת בתמות החוזרות של תסכול, מחאה ודרישה לשינוי. הן מזכירות לנו שגם כאשר הזמנים משתנים, מאבקים מסוימים נותרים ללא מענה ומהדהדים מבעד לדפי ההיסטוריה.
חלק משמעותי מהכרזות מניו יורק נאספו על ידי אריק קילמניק במהלך שהותו בעיר כסטודנט ולאחר מכן כמרצה. כשהאקטיביזם הסוער של התקופה היה נוכח במרחב סביבו, תנועות וקולות המחאה נתנו לו השראה, והוא השתמש בהן כבסיס ליצירתו במשך שנים רבות. באמצעות אוסף זה, מתאפשר לנו לבחון את השפה החזותית של המחאה בעבר וכיצד היא השפיעה על המוחים כיום.