תערוכות

מיתוס סדנה: ארבעה עשורים | קם על יוצרו

אמנים משתתפים: אברהם אילת, איה בן רון, איוון שוובל, אלכס קרמר, ארז ישראלי, דוד ריב, טלי בן בסט, יגאל תומרקין, יוסף קריספל, לארי אברמסון, מיכל בקי, מיכל נאמן, רקפת וינר עומר

אוצרים: אירנה גורדון, אריק קילמניק

פתיחה
1 במאי 2014

נעילה
17 ביולי 2014

סדנת ההדפס ירושלים חוגגת ארבעה עשורים שבמהלכם נוצרו בה אלפי הדפסים, במחלקותיה שולבו טכניקות אמנותיות מסורתיות עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות, ובין חלליה נפגשו אמנים, דפסים, אוצרים, משוררים, סופרים, חוקרים ושוחרי אמנות. רצף עשייה זה של אמנות ותרבות, הממשיך להתקיים בסדנה, מכונן מיתולוגיות של מקום, של אמצעי ביטוי, של מהלך אמנותי.

"מיתוס", כתב רולן בארת, "הוא דיבור… הוא אופן של מתן משמעות, הוא צורה". בארת משרטט את השדה הסמיוטי של המיתוס כפי שהוא בא לידי ביטוי בתרבות של זמנו, ובכך מתחקה אחר צורותיו, מנגנוניו ואופני פעולתו ביום־יום – כיצד הוא הופך את ההיסטוריה לטבע. אפשר לחשוב על הסדנה כמיקרוקוסמוס של האמנות הישראלית, אך גם כמַקרוֹקוסמוס: מקום של יצירה ומפגש בין־דוריים ובין־תחומיים היכול להציע היסטוריה חלופית, לא כרונולוגית, לתולדות האמנות בארץ בארבעת העשורים האחרונים – שונה מזו שהועלתה במסגרות אחרות וכפי שהיא באה לידי ביטוי בסדנה. הציר המרכזי המוצע בהיסטוריה חלופית זו הוא של ההתבוננות במיתוסים ובאופני הופעתם בעבודות. מיתוסים אלה, הקשורים בהיסטוריה, בנוף ובתרבות, מבנים את מערכות התפיסה ובאמצעותם הולך ומתכונן ה"אני" הקיבוצי והפרטי. במקביל הם עוסקים במרכיבים הטהורים של צורה, קו, צבע וקומפוזיציה, שדרכם מתנסחת האוטונומיה של האמנות.

החלטנו להציג שש תערוכות במהלך שנת 2014 – בכל פעם שתיים במקביל, כשהאחת היא תערוכת יחיד/ה בגלריה העליונה, והאחרת – תערוכה קבוצתית בגלריה התחתונה. מקבצים אלה יפרשו תהליכי מיתולוגיזציה ודה־מיתולוגיזציה על גילוייהם השונים באוסף הסדנה.

קם על יוצרו

הגולם מפראג הוא חלק ממיתולוגיה יהודית המיוחסת למהר"ל מפראג. האגדה מספרת על גולם שיצר המהר"ל והפיח בו רוח חיים בעזרת כוחותיו המיסטיים. באחת הגרסאות, הגולם, שנוצר מלכתחילה כדי לעזור לקהילה היהודית, הפך למסוכן לה, והרבי נאלץ להשמידו. התערוכה מציגה עבודות שנוצרו בסדנה מתחילתה ועד היום, הנוגעות בסיפורי־על הנוכחים במציאות הישראלית ומבקשות לחשוף אותם – מיתוסים של הקרבה ולחימה, קדושת האדמה ושליטה בנוף, השפה והבניותיה, הגדרות של זהות, שייכות ואחרות– ואת הדרכים בהן הסיפורים מתהווים, מתפוררים או קמים על יוצריהם.

שפתו האלגורית של לארי אברמסון (נולד ב־1954) מציעה משוואה בין הגלגולים שעוברות אידאולוגיות בהיסטוריה ובתרבות ובין מטמורפוזות של דימויים ורעיונות באמנות. הוא מחבר חלקים של פלורה ונוף מקומיים ומיתיים עם דימויים ציוריים סימבוליים. ההיברידיות של המִחבָּרים בהדפסיו משבשת את הקשר בין המסמנים והמסומנים ומבקשת לחשוף את יופיים ורודנותם. מיכל נאמן (נולדה ב־1951) מעמתת דימויים חזותיים עם לשוניים, מפרקת ומרכיבה אותם שוב כדי לחשוף את המיתולוגיה לגביהם. באחת מעבודותיה אף מופיע הגולם כצורה העשויה מילים. נאמן מערערת על השדות הסמנטיים המוכרים כדי לחשוב מחדש על הסימבוליקה הדתית והחילונית של המקום. אברהם אילת (נולד ב־1939) יוצר ערימות אנושיות של דמויות שבלונות, המתוות נוף שכולו מצב קיומי של התהוות, דיכוי והישרדות ובו בזמן – צורות, קווים וקומפוזיציות. הנוף הממשי והמיתולוגי של גיא בן הינום בירושלים הופך בהדפסי הרשת מתוך ספר האמן של אלכס קרמר (נולד ב־1966) ליקום שלם, חובק כול, קדמוני, מערבולת פיזית ונפשית שבה מסתחררים האדם והטבע. דמויותיה התמימות־מלנכוליות של מיכל בקי (נולדה ב־1962), המתנודדות על בלימה בצבעים עזים, אף הן חלק מספר אמנית. הן יוצאות ממרחב ההדפס ונכנסות אליו, מטילות ספק בעצם קיומן. בתוך מרחב ריק ממקמת טלי בן בסט (נולדה ב־1959) שורה של דמויות הנעות בין מציאות לאגדתיות, בין המוכר למפחיד ולזר, בין הריאליסטי למחווה מופשטת. איוון שוובל (נולד ב־1931) מעלה את רוחות הרפאים המיתיות של ירושלים, אלו התנ"כיות לצד אלו היום־יומיות המאכלסות את בתי הקפה ורחובותיה העירוניים. יגאל תומרקין (נולד ב־1933) יוצר הומאז' עכשווי, קרוע וזועק, לציור המזבח של מתיאס גרונוואלד באייזנהיים (1515) ולדמותו של ישו המופיעה בו במלוא סבלו הארצי. זהו פוטומונטאז' של היצירה האיקונית, המורכב מדימויי נוף וממתווי פסלים ומצביע על מיתוסים ישראליים של סבל, לחימה והקרבה למען האדמה ועל דמותו של האמן עצמו, הנבנית מתוך מאבקי וסמלי הזמן והמקום. דיוקן עצמי כשילוש אנדרוגני של אלמנות אבלות בעבודתו של ארז ישראלי (נולד ב־1974) נוצר משכפול של פניו כשהוא חובש כובעים שונים שנחתכו מתוך פלטת המתכת. העבודה רוויה באירוניה ביחס למוסכמות של ציור הדיוקן ובו בזמן מעמידה בשאלה את המיתוס סביב דמות האמן כאיקונה וכקורבן. בחיתוך העץ שיצר האמן בעקבות ציורו של קאראווג'ו, "סעודה באמאוס", הופכת הדרמה האנושית והדתית, שבמרכזה דמותו של ישו, למערך מופשט של צורות וקווים, ומרכיביה הפיגורטיביים נותרים כזיכרון בלבד. עבודותיו הפּוֹפּיות של דוד ריב (נולד ב־1952) עוסקות באיקונות הצבאיות הישראליות ובהערצה אליהם והופכות אותם על פיהם, כמו גם באידיליה המופרת של הקיבוץ בסדרות שסגנונן הוא כשל ציורי גרפיטי מחאתיים. הרישום משולח הרסן של רקפת וינר עומר (נולדה ב־1965) נדבר אף הוא עם ציורי גרפיטי או כתובות ושרבוטים בבתי שימוש ציבוריים. הדמויות הפרועות שלה הן בין אלות מיתולוגיות לרוחות רפאים, בין קדושות לטמאות. סדרת תנוחות של נשיאת פצוע של איה בן רון (נולדה ב־1967) מציגה את דמויותיהם התיאטרליות והליריות של חיילים־פרחים – אנטי־גיבורים היברידיים, פלאיים, המשלימים עם הוויתור על המאבק לחיים ומתוך כך יוצרים חיים חדשים. התחריטים שיצר יוסף קריספל (נולד ב־1974) על פי איורי התנ"ך של גוסטב דורה מאופיינים ברישום חומרי רווי נזילות ומשיכות, המשקף את אופני הציטוט, ההעתקה והייצוג מחדש של סצנות מיתולוגיות – כמו יהודית העורפת את ראשו של הולופרנס או דוד המציג את ראשו של גולית – ובודק את הרלוונטיות שלהם.

להמשך קריאה

סדנת ההדפס ירושלים (חל"צ )

רח' שבטי ישראל 38 (פינת רח' הנביאים)
9510561 ירושלים
טלפון

02-6288614

דרכי הגעה

תחנת רכבת קלה
שער יפו או שבטי ישראל
קווי אוטובוס
קו 66 (מרח' יפו, ליד תחנה מרכזית ירושלים)
קווים נוספים: 1, 18, 19

שעות פתיחה

ימים א׳-ה׳
8:00-15:00

ימי ו׳
בתאום מראש

כתבו לנו